אנחנו נוטים לחפש את הרוע סביבנו, אצל אנשים אחרים, ובדרך כלל חשים בו היטב כאשר הוא מכוון כלפינו – כאפלייה, שנאה, ניצול או לעג. הרבה יותר קשה לחפש ולמצוא את הרוע בתוכנו, ולבחור בטוב ולא ברע.
כשפנתה אלי וקראה בשמי זיהיתי אותה מיד. שנינו חייכנו. השנים שעברו לא שינו את פניה, לא ממש. כשפגשתי אותה לראשונה, לפני 35 שנים, היא היתה נערה בת 18 ואני הייתי בן 22, חייל משוחרר. זה היה באוניברסיטה בירושלים, בתחילת השנה הראשונה בפקולטה לרפואה שבה למדנו שנינו. והנה היא שוב מולי.
מצאנו פינה שקטה בלב האירוע שבו נפגשנו, והתחלנו לספר זה לזה את מה שמספרים לאדם שלא היית בקשר איתו עשרות שנים. דיברנו על הילדים שנולדו לה ולי. על הקריירה, שלה ושלי. דיברנו על מכרים משותפים. היו לנו הרבה כאלה, כי היינו בני מחזור. שמחתי לפגוש אותה, ונדמה לי שגם היא שמחה.
אבל אז עברנו לחלק הבא בריטואל הישראלי שמאפיין את חיינו בארץ הזאת, שבה אי אפשר להעלם או להתנתק לנצח מאנשים שהיכרת לאורך חייך – התחלנו להעלות זיכרונות משותפים. ומה שהיא סיפרה לי אז כבר לא היה שמח.
היא סיפרה בגילוי לב כיצד היתה מחשבת את מסלול ההליכה שלה בין הכיתות בקמפוס, כך שלא תפגוש במסדרונות את חברי ואותי. היינו חבורה עליזה של כמה סטודנטים שהכירו זה את זה מן הצבא ונפגשו מחדש באוניברסיטה. כולנו שירתנו שירות קרבי, רובנו היינו קצינים, וכולנו הגענו ללימודים אחרי כמה שנים במדים. השירות הצבאי השאיר לרובנו נטייה להתנהגות מחוספסת, עודף ביטחון עצמי, ולא מעט ציניות.
אבל זה כבר שלב התירוצים וההסברים. כי מה שהיא תיארה היתה התנהגות לעגנית, גסה, כמעט אכזרית, שלנו, הסטודנטים הבוגרים יותר, כלפי העתודאים. אלה היו בני ה-18 שהגיעו ללימודי הרפואה כמוה, הישר מן התיכון. היא הזכירה לי כינויים שהדבקנו אז לחלק מחבריה העתודאים. היא סיפרה כמה שמחה שהיא מעולם לא "זכתה" מאיתנו לכינוי כזה, וכמה חששה שזה יקרה. היא אמרה שהיא פחדה מאיתנו, והפחד הזה התפוגג רק לקראת סיום הלימודים המשותפים.
היה קשה לי להודות בפני עצמי שאכן הייתי אחד מן החבורה שהיא תיארה. כל אחד מאותם אנשים הפך עם השנים לרופא מסור והקדיש את חייו למלחמה במחלות ובסבל האנושי. נשארתי בקשר עם רובם, ואני מכיר אותם היום כאנשים ישרים וטובים. אבל אז, בנסיבות ההן, לא היינו טובים, ואפילו לא ידענו. מן הסתם לא רצינו לדעת. וכל כך קל לא לדעת.
האם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת שעלולה לצאת החוצה בנסיבות ה"נכונות", ולעשות דברים רעים? "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו", אמר אלוהים לקין. זמן קצר אחר כך רצח קין את אחיו. האם זאת בחירה? הדתות המונותאיסטיות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלם – מאמינות שיש לנו בדרך כלל בחירה אמיתית, חופשית, בין טוב לרע. עלינו להתאמץ ולבחור בטוב, ואנו אחראים לבחירותינו ולכן גם למעשינו.
בתקופת ההשכלה, בשלהי המאה ה-18, האמינו רבים מהוגי הדעות שבני האדם נולדו טובים, ושאם רק יינתנו להם התנאים המתאימים, הם ישאפו "באופן טבעי" אל הטוב. אבל מאז המאה ה-19, ובמיוחד במאה ה-20 העקובה מדם, ההשקפה המקובלת היא ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ממש כפי שהניחו הדתות הגדולות: האדם נולד רע – אנוכי וחמדני – והוא צריך ללמוד להיות טוב. זהו תפקידו של החינוך וזוהי, בעצם, התרבות.
האם זה נכון? והאם זאת בחירה? בשנים האחרונות החלו מדעי המוח לעסוק בשאלה הנצחית הזאת, שהיתה עד עכשיו נחלתם של אנשי דת, פילוסופים ופסיכולוגים. התשובות הראשוניות שהעלה המחקר המדעי של שורשי הטוב והרע הן מפתיעות: ראשית, זה לא נכון שנולדנו רק רעים, ושעלינו ללמוד להיות טובים, משום שהמצב ה"טבעי" שלנו הוא אנוכי, חמדני ורע.
מחקרים רבים בתינוקות בשנה הראשונה לחייהם הביאו למסקנה שאכן בני האדם נולדים עם אפשרות ונטייה לאנוכיות, חמדנות ורוע – אבל גם עם נטייה חזקה לטוב, לאלטרואיזם, לנתינה, ואפילו עם חוש לצדק. והנטייה הזאת היא מולדת, לא צריך ללמוד אותה, היא חלק מחבילת התוכנה הבסיסית שאיתה אנו מגיעים לעולם. במילים אחרות, יצר לב האדם הוא אכן רע מנעוריו, אבל באותה מידה ממש הוא גם טוב מנעוריו.
שנית, מסתבר שחופש הבחירה שלנו בין טוב לרע, כילדים וגם כמבוגרים, הוא קטן מששיערנו: אדריאן ריין, מדען שהקדיש את חייו לחקר פסיכופתים, טוען, וזוהי טענה מוגזמת אבל לא שגויה, שהוא יכול, על פי נתוני סריקת המוח של ילד בן שלוש, לומר בוודאות טובה למדי שהילד הזה יגדל להיות רוצח בגיל 20 או 30.
וזה עוד לא הכול. הבחירה בין טוב לרע היא תמיד מודעת, מכוונת, ממש כפי שכתוב בספר בראשית ("עץ הדעת טוב ורע"). אבל בשביל לבחור ביניהם חייב אדם להיות מודע לרע שבתוכו — ומנגנונים נפשיים רבי עוצמה עוזרים לו לא להיות מודע. אחד מהם הוא "הטיית החיוביות" – הנטייה הנורמלית והמרשימה שלנו לראות את עצמנו כצודקים יותר ממי שאנחנו באמת, ולתלות את האשם תמיד באחר, בלי להתבלבל, ובשכנוע עצמי רב.
מנגנון אחר הוא היכולת האדירה שלנו להתעלם מדברים רעים שקורים סביבנו ולא לנקוט עמדה תקיפה מולם. אדמונד ברק, מדינאי ופילוסוף אירי שהיה מן המבקרים החריפים ביותר של המהפכה הצרפתית ה"נאורה", אמר "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר".
ועדיין לא אמרנו דבר על כוחן הנורא של קבוצות, כוח הגורם לנו – מאוהדי קבוצת כדורגל, דרך חבורה עליזה של סטודנטים בשנה א', ועד לצבאות ולמדינות שלמות – להתיישר על פי המכנה המשותף הנמוך ביותר, ולעשות דברים נוראים. אנו נוטים לחשוב שמעשי הזוועה הגדולים בעולם נעשים על ידי פסיכופתים, אבל זה לא נכון.
הזוועות הגדולות בהיסטוריה נעשו על ידי קבוצות של גברים נורמטיביים במדים. ככה זה. כך היה, והאחריות שלא כך יהיה מוטלת עלינו, וקל להתעלם ממנה. בסופו של יום ספר בראשית צודק: "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו" – בקושי רב.