מה שלמדתי מנחש צפע

מי שמרגיל את עצמו להסב את מבטו ולא לראות את החלש, את המופלה, ואת מי שאין לו – האיש הזה יפתח כתם עיוור בתוך נפשו, והכתם העיוור הזה רק ילך ויגדל. אפשר לקרוא לזה התקרנפות, אבל אפשר גם לקרוא לזה “אי-שימוש נלמד”. ואת כל זה למדתי מנחש צפע.

אין רגע דל: בשבוע שעבר הכיש אותי נחש צפע. כן, ברצינות, צפע. איך זה קרה לי? הנה כך. בגינה של הבית שלנו במבשרת יש חומת אבן, ועליה צומחת גפן. בשרפה של השנה שעברה נשרפה גם הגפן הזאת, אבל מאז היא התאוששה יפה. הגיע הזמן לטפל בה ולסדר מחדש את הענפים שלה. וזה מה שעשיתי, יום אחד אחרי הצהריים בשבוע שעבר. ואז, כששלחתי את יד שמאל שלי אל מאחורי העלים, סמוך לחומה, הרגשתי דקירה. לא קטנה ולא גדולה, דקירה בינונית כזאת. לא משהו מיוחד.

מוזר, אמרתי לעצמי כשמשכתי את היד בחזרה, הרי אין קוצים על גפנים. לקח לי רגע קצר להבין מה אני רואה כשהסתכלתי על הקמיצה של יד שמאל. היו עליה סימני נשיכה של שיניים קטנות, ושתי טיפות דם מקדימה. זה הכול. ואז, כשהסתכלתי על חומת האבנים, ראיתי אותו, אולי לשנייה, לפני שהחזיר את ראשו לתוך החור שממנו הגיח.

לא היה לי מספיק זמן לזיהוי מדוקדק, אבל זה היה נחש, והוא נראה לי כמו צפע. בשלב הזה עדיין הייתי ממוקד וצלול. חשוב לקחת זמנים. הסתכלתי בשעון. רבע לשש. רצתי הביתה, הוצאתי גומיה ממגירת המטבח, כרכתי אותה בזריזות שלוש פעמים סביב הקמיצה שלי כמו טבעת נישואין מאולתרת, וביקשתי מאשתי שתיקח אותי להדסה עין כרם.

נכנסתי למיון בהליכה, נרשמתי באשנב, ונשכבתי בנחת על מיטה מס’ 24. כשהאחות הציעה שאוריד את הגומיה מהאצבע חייכתי באדיבות. כן, אמרתי לה, אני יודע שלא ממליצים לשים חסם עורקים אחרי נשיכת נחש. אני רופא, ואפילו עובד כאן בהדסה. אבל כדאי שנהיה מוכנים עם האנטי-סרום לפני שנוריד את החסם, לא? בקיצור, התנהגתי כמו קצין וג’נטלמן, קר-רוח ורגוע, יותר רופא מחולה. ואז זה נגמר.

את מה שקרה אחר כך אני זוכר בצורה פחות מפורטת, ואולי יותר טוב ככה. כשהורידו לי בזהירות את הגומיה מעל האצבע, והדם חזר אליה, הרגשתי בבת אחת את כל הכאבים שלא הרגשתי בחצי שעה הקודמת. נדמה לי שצעקתי, וזאת היתה רק ההתחלה. כי תוך דקה או שתיים הרגשתי חולה מאוד. זה היה הכי חולה שהרגשתי בחיים שלי, ואני חי כבר הרבה שנים. הרגשתי סחרחורת, התנשמתי, הקאתי שוב ושוב, ומצאתי את עצמי עושה עוד דברים שהשתיקה יפה להם. בשלב הזה כבר היו בי שתי אינפוזיות, סביב המיטה עמדו כמה מאנשי צוות המיון והביטו בי בדאגה, ואת הדיון על כמה אנטי-סרום לתת לי, כמו את האישפוז שלי בטיפול נמרץ, אני זוכר באופן חלקי ביותר.

השתחררתי מבית החולים יומיים לאחר מכן, בריא ושלם פרט לאצבע נפוחה ויד שמאל בצקתית וכואבת. המליצו לי לגשת מיד למרפאת ריפוי בעיסוק, ולהתחיל שם טיפול. ואז שמעתי מושג שהכרתי, אבל לא חשבתי עליו מעולם ליותר מכמה דקות: “אי-שימוש נלמד”, ובאנגלית – “Learned non-use”.

אחד הסיבוכים השכיחים אחרי הכשות צפע, כך למדתי בשבוע שעבר, הוא אובדן כושר התנועה באצבע וביד הפצועה. ארס הנחש לא גורם לשיתוק לאורך זמן, אבל הכאבים – כן, ועוד איך. בגלל שכל תנועה כואבת, אנשים מתרגלים מהר מאוד “להגן” על הגפה שנפגעה, לא להזיז אותה, ולהסתדר בלעדיה. תוך זמן קצר מאוד ההרגל הזה הופך לטבע, וכושר התנועה של הגפה מצטמצם.

“אי-שימוש נלמד” הוא תופעה שכיחה מאוד. הוא מתרחש לא רק אחרי הכשות נחשים אלא גם בעקבות אירוע מוחי, כחלק ממחלת פרקינסון, כסיבוך של מחלות כאב מסויימות, ועוד. “אי-שימוש נלמד” הוא תמיד נבואה שמגשימה את עצמה, וזה לא טוב. לפני כחמש עשרה שנים החל חוקר בשם אדוארד טאוב (Taub) לבחון את התופעה בבעלי חיים, והתגליות המדהימות שלו חוללו מהפכה במקצועות השיקום.

טאוב מצא שהשינויים שמותיר אחריו אי-שימוש נלמד מתרחשים גם במוח: בקליפת המוח של כל אחד מאיתנו ישנם אזורים שתפקידם להפעיל את שרירי הגוף, והם מאורגנים בצורה מסודרת מאוד, כמו מפות. פעם חשבו שהמפות האלה קבועות, והן כמעט ואינן משתנות אחרי הילדות, אבל טאוב גילה שזה לא נכון. מספיקים רק כמה ימים של אי-שימוש כפוי או נלמד כדי שהמפות האלה ישתנו, גם אצל מבוגרים, וגם כשלא קיימת מגבלה אמיתית על התנועה. ומי שלימד את עצמו לא להשתמש בגפה שלו, יהיה לו קשה מאוד ללמוד להשתמש בה מחדש.

אי-שימוש נלמד הוא דוגמה לעיקרון שיש לו חשיבות אדירה, לא רק בשיקום גפיים אחרי הכשת צפע, אלא גם בחיים עצמם: “תשתמש בזה או שתאבד את זה” — “Use it or lose it”. טאוב גילה שקיימת שיטה פשוטה ויעילה למנוע אי-שימוש נלמד בעקבות נזק לגפה: כל מה שצריך זה לשים בגבס את הגפה השנייה. כן, את השנייה, הבריאה.

ומה יעשה מי שלא רוצה לשים גבס על גפה בריאה (ומי רוצה דבר כזה)? התשובה היא שאותו אדם צריך ללמוד להילחם בכאב. הוא חייב למתוח שוב ושוב את גבולות הסיבולת שלו. הוא צריך להתאמץ ולעשות את מה שקשה לו — להפעיל בכוח ובכאבים את הגפה הפגועה. אחרת הקשה יהפוך לבלתי אפשרי, והגפה הכואבת תהפוך תוך זמן קצר לגפה משותקת.

נדמה לי שיש כאן לקח לכולנו, לקח לחיים עצמם: אם לא נכריח את עצמנו לעשות את מה שקשה לנו, שוב ושוב ושוב – נאבד את היכולת לעשות אותו. זה נכון לגבי כושר גופני, ואת זה כולם יודעים. אבל זה נכון גם לגבי כושר שכלי, וזאת אחת הסיבות שבגללן אני חושב שפרישה לפנסיה היא לעיתים קרובות סכנת נפשות והזמנה לדמנציה.

וזה נכון, לפי דעתי, גם לגבי היכולת לאהוב ולחמול. מי שמרגיל את עצמו להסב את מבטו ולא לראות את החלש, את המופלה, ואת מי שאין לו – האיש הזה יפתח כתם עיוור בתוך נפשו, והכתם העיוור הזה רק ילך ויגדל. אפשר לקרוא לזה התקרנפות, אבל אפשר גם לקרוא לזה “אי-שימוש נלמד”. ואת כל זה למדתי מנחש צפע.

24 replies
  1. שרה
    שרה says:

    למדתי משהו חשוב: לא להכנע לכאב ולהפעיל את ברכי הכושלות…ואתה ד״ר יובל: להבא עבוד עם כפפות בגינה. רפואה שלמה!

    Reply
  2. עפרה אוברמן נחום
    עפרה אוברמן נחום says:

    שיעור חשוב לחיים בפרט ובכלל,You don’t use it,you loose it.
    תודה רבה!

    Reply
  3. שוש
    שוש says:

    האם חשוב ללמד חולים שנפגעו מהצטברות עמילואידים במח להביע את עצמם בדבור, או לעזוב אותם במנוחה כדי שלא יתאמצו יתר על המידה? תודה . מקווה שאתה בטוב.

    Reply
    • שירה
      שירה says:

      כמה חשוב להכיר ולעזור לחלש, לתמוך לעודד את עצמנו וטת האחרים, ולהתמדה יש את המפתח לכל אלו
      יישר כח!!!

      Reply
  4. נחמה
    נחמה says:

    שמחה שיצאת מזה בשלום, רק בריאות.
    תודה על המסר והתובנות החשובים לכל אחד בכל תחום.
    הלוואי שהאחראים על טובת הכלל יקראו את הדברים וגם תהיה להם מודעות להבין מה חובתם לעשות.

    Reply
  5. סיגל
    סיגל says:

    מקסים. נהניתי לקרוא.
    שיעור חשוב לכולם…
    בריאות שלמה

    Reply
  6. יוסי שלס
    יוסי שלס says:

    ההשלכות הן עצומות. למשל בחינוך: על שימור או איבוד היכולת לחקרנות, סקרנות והטלת ספק.

    Reply
  7. שוש פורה
    שוש פורה says:

    ההערה והארה שהשארת לנו היא חשובה
    מאחלת לך הבראה מהירה
    תודה

    Reply
  8. עפרה אבני
    עפרה אבני says:

    תודה על השעור. מאחלת לך בריאות שלמה והחלמה מהירה!🌷

    Reply
  9. נתי עברון
    נתי עברון says:

    ממש מעניין היה לקרוא את הסיפור שלך,טוב שהוא הסתיים בטוב🙏
    ההקבלה לשיעורי החיים ממש מצאה חן בעיני ומאוד התחברתי למה שאמרת.
    מעבר להיותך רופא נראה לי שאתה יכול לכתוב ספר
    הסגנון כתיבה שלך מאוד ציורי
    מאחלת לך שנה טובה ומבורכת ובריאות טובה🤗🦋🌸🌈

    Reply
  10. Lilach Naaman
    Lilach Naaman says:

    אפשר לגייס את עקרון ה-“אי שימוש נלמד” גם לטובתנו. אנחנו בתחילתו של חודש אלול,זמן תשובה. הרבה מטילים ספק ביכולת לשנות ממנהגנו השגורים רק לחודש. זו הרי יכולה להתפס כצביעות או תחפושת ל’אני משופר’ ובטח רגע אחרי יום כיפור הכל יחזור לסורו. אא”כ נתייחס לחודש אלול כחודש שמאפשר לנו ,בין השאר,זירת אימון ל’אי שימוש נלמד’. אחרי חודש של פחות ממה שאנחנו רגילים לפעול ולפנות אליו כברירת מחדל,ייתכן שמשהו מהאוטומט ידעך ויימק. עשרת ימי תשובה יכולים,במקרה הזה, להפגיש את עצמנו עם אפשרויות נוספות שאינן האוטומט. לנסות ללמוד את עצמנו מחדש. שנה טובה ותודה על הסיפור,רפואה שלמה

    Reply
  11. ציפי
    ציפי says:

    דר יקר , אני שמחה לשמוע שאתה מבריא מהחוויה הקשה שעברת .
    בתור מטופלת זה הרבה שנים במוסד המכובד בו אתה עובד וכחולת פרקינסון וותיקה מאוד ,אני חושבת שהגעת ונגעת והפנמת תובנות שבדרך כלל עוברים לידכם צר לי מאוד על מה שעברת , אבל בלי לעבור משהו אין שום דרך באמת להבין . מאחלת לך בריאות איתנה ,רפואה שלימה ורק טוב .

    Reply
  12. נורית ליבנה
    נורית ליבנה says:

    תודה על מוסר ההשכל החכם.גם כשקשה תעשה עוד מאמץ קטן תחילה וגדול בהמשך, כי התעקשות על הפעלת המקום הפגוע תוכל לתקנו ולו במעט ולהחזירו אט אט לקדמותו.
    רפואה שלמה ושנה טובה ומוצלחת.ושוב תודה

    Reply
  13. דליה דפנא בלבול
    דליה דפנא בלבול says:

    גאה בך! מלאת התפאלות ! מברכת אותך בהמשך שנים מלאות חוויות חיים בריאות טובות ועימות יותר … חוויות חיים נעימות מעשירות ומחזקות . ומודה לך על כל הנתינה הנפלאה שלך ושלא תיגמר לעולם.

    Reply
  14. תמרה חרמון
    תמרה חרמון says:

    עוד מאמר משובח פרי יצירתך עם למידות משמעותיות ועמוקות לחיים.
    שמחה לקרוא ולשמוע כל דבר שיוצא תחת ידיך 🙂
    מאחלת לידך החלמה מהירה ומאחלת ששפע החכמה והנתינה שלך
    יישארו איתנו יותר ויותר. שנה מנצחת לך מכל הבחינות !

    Reply

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *