כל נדרי

מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט.

בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.

אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.

מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”

וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו.

מתי מתחילים להתחרט? איימיר אוקונור ועמיתיה מן האוניברסיטה של בלפסט נתנו לילדות וילדים בני 4 עד 9 לבחור באחת מבין שתי קופסאות, שבכל אחת מהן הסתתר פרס. אוקונור “הינדסה” את הקופסאות כך שהפרס היותר שווה תמיד היה בקופסה אותה הילד לא בחר. אחרי שהילד בחר, הראו לו מה נמצא בכל אחת משתי הקופסאות. באיזה גיל התחילה להופיע חרטה על כך “שלא בחרתי את הקופסה השנייה”? התוצאות היו חד-משמעיות: בגיל 6. ילדים בני 4 ו-5 לא חוו כל חרטה, גם כשראו שפספסו פרס יותר שווה, בעוד שאצל ילדים מגיל 6 ומעלה הופיעה חרטה, אותו רגש מייסר המוכר לכולנו.

אחד הממצאים המחקריים החזקים ביותר לגבי חרטות במבוגרים הוא שעוצמתן אינה דועכת עם הזמן, כפי שדועך בהדרגה כמעט כל רגש אחר הקשור לאירועי חיינו. אולי לכן אנשים הנוטים להתחרט הם דיכאוניים יותר, מאושרים פחות, סובלים יותר מנדודי שינה, ובכלל – ממורמרים יותר.

אם כך, בשביל מה זה טוב, כל החרטות האלה? אולי כבר עדיף לא להתחרט? זה טוב, כי לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.

אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים. לאורך השנים העניקה וור למאות חולים סופניים את הטיפול הרפואי שהיה דרוש להם בשבועות האחרונים לחייהם, כולל טיפול בזריקות נגד כאבים, בביתם. רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.

עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות”. הנה הן לפניכם, מוגשות כשירות לציבור:

1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.

על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.

אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים. זה חשוב, כי רובנו מתלבטים הרבה בשאלות של משכורת, משכנתא וכו’, ולפעמים ההתלבטויות האלה גורמות לנו למתח רב ולנדודי שינה. אבל, כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.

מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך.

יורם

0 replies

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *