ארבעה כללים לגידול ילדים מצליחים

היום, כמו בכל שנה, שלחנו כאן בארץ יותר משני מיליון ילדים לגני הילדים ולבתי הספר. כל אחד מן הילדים האלה הוא עולם מלא. הבוקר, כשהילדה שלכם נבלעה בשער בית הספר, אתם חייכתם, מחיתם דמעה, ושלחתם בעקבותיה את התקוות הכי יפות שלכם – שהיא תלמד שם, שתצליח, שתהיה מוגנת ומאושרת, שתגיע הכי רחוק שהיא יכולה.

אבל אל תשאירו לבתי הספר את המשימה להפוך את ילדיכם למצליחנים ומאושרים. יש ארבעה כללים פשוטים שאנחנו ההורים יכולים להתנהל על פיהם, ולא תמיד עושים זאת. הכללים האלה מסייעים לילדים לגדול עם יותר ביטחון עצמי, יותר עמידות, יותר הרגלי למידה טובים, יותר מוטיבציה, ולכן גם יותר אושר והצלחה בחיים. וכל זה בדוק מדעית. הנה הכללים:

1. אל תהיו הורים מושלמים.

הורים ישראלים מוכנים לעשות הכול למען ילדיהם, ולכן ההורות הישראלית החדשה נקראת גם “הורות הליקופטר”. ההורים מרחפים בעקבות ילדיהם, צופים מראש כל תקלה וכל מכשול בדרכם, ומרחיקים אותם מראש, ובכל מחיר. אנחנו מנסים להיות הורים מושלמים – הורים שעושים הכול בשביל הילדים שלהם, ומונעים מהם קשיים ואכזבות. זה לא טוב. וכאן בא לעזרתנו הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, שטבע את הביטוי “האם הטובה-דייה” (“the good-enough mother”).

מי היא האם הטובה-דייה? דבר ראשון, היא לא מושלמת. אמא מושלמת היא אמא שעושה הכול בשביל הילדים שלה – את כל מה שהוא לא יכולים לעשות בעצמם. לעומתה, אמא טובה-דייה גם היא אמא שעושה בשביל הילדים שלה את כל מה שהם לא יכולים לעשות בעצמם – אבל מינוס טיפ-טיפה. כלומר, תמיד יהיה משהו שהילד אינו יודע לעשות אותו – והיא לא תעזור לו. הוא יצטרך להתמודד עם הקושי בכוחות עצמו, וגם להתגבר עליו. ככה בונים עמידות.

כן, אתם אומרים, אבל ככה אפשר גם לשבור ילד. זה נכון, וכאן נכנס לתמונה מושג נפלא נוסף, שטבע הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט – “תסכול מיטבי” (“optimal frustration”). תסכול מיטבי הוא אומנות ההורות הטובה. זו האומנות של לדעת לגבי כל ילד, בכל רגע נתון, כמה אפשר לתסכל אותו בלי לשבור אותו. זה משתנה מילד לילד, וגם אצל אותו הילד זה משתנה מיום ליום ומשעה לשעה. אבל לשם צריך לכוון: לא הורות מושלמת, אלא תסכול מיטבי.

2. תדאגו שיתעורר ויקום בבוקר בכוחות עצמו.

אם הילדה שלכם עברה את גיל 10, ואין לה בעיות מיוחדות, וביום לימודים רגיל היא לא קמה לבד, אלא אתם הערתם אותה, אז הילדה שלכם פיספסה את השיעור החשוב ביותר. זה השיעור שהיה יכול לעזור לה להצליח בחיים הרבה יותר מכל התנ”ך ומכל האלגברה שהיא למדה באותו יום בבית הספר.

כדי להצליח בחיים, ילדים חייבים ללמוד לנהל את עצמם, וההורות המודרנית שלנו לא מאפשרת להם ללמוד את זה. כשאתם הייתם ילדים, איך הגעתם, אחרי הצהריים, לחברים שלכם, לחוגים, ולתנועה? רובנו הלכנו ברגל, או נסענו באוטובוס, או באופניים. ואיך הילדים שלכם מגיעים היום לחברים שלהם, לחוגים, ולתנועה? נכון, אתם מסיעים אותם.

זה הבדל אדיר. ילד שהולך ברגל צריך לשאול את עצמו בכל רגע שתי שאלות חשובות: “איפה אני? ולאן אני צריך להגיע?” כך הוא לומד לנהל את עצמו. ילד שאמא מסיעה אותו ממשיך להתעסק עם הסמארטפון שלו כל הדרך. כשבאורח פלא המכונית נעצרת והוא הגיע ליעד, הוא לא למד דבר. אני לא אומר שאפשר היום לשלוח את הילדים שלנו לכל מקום ברגל. הזמנים השתנו. אבל דבר אחד לא השתנה: כדי שהם יהיו מבוגרים עצמאיים, למדו את הילדים שלכם לנהל את עצמם.

3. למדו את הילדים שלכם לדחות סיפוקים.

שמעתם על מבחן המרשמלו? בתחילת שנות ה-70 בדק הפסיכולוג וולטר מישל 16 ילדים וילדות בני ארבע וחצי. הוא שם לפניהם מרשמלו ואמר להם כך: “זה בשבילכם. בתיאבון. עכשיו אני צריך ללכת, ואחזור עוד מעט. אם תתאפקו ולא תאכלו אותו עכשיו, אלא תחכו עד שאחזור, אתן לכם עוד מרשמלו”. שניים מכל שלושה ילדים לא התאפקו, ואכלו את המרשמלו לפני שמישל חזר. זאת היתה טעות איומה.

מדוע? כי מחקרי המשך הראו שהילדים שהתאפקו הצליחו יותר בחיים, והיו הרבה יותר מאושרים, מאלה שכן אכלו. השאלה אם אכלו או לא אכלו את המרשמלו ניבאה את אושרם ואת הצלחתם בחיים טוב יותר מאשר האינטליגנציה שלהם. וזה לא הכול: במחקר הדמייה מוחית שנערך עם אותם ילדים בשנת 2011, כשהם כבר עמוק בשנות הארבעים לחייהם, אלה שלא אכלו את המרשמלו בילדותם הראו פעילות מוגברת באזורי מוח הקשורים לשליטה עצמית. כלומר, ככל הנראה, הריסון העצמי שלהם בילדות הפך לתכונה מוחית יציבה וטובה בבגרות. ובניגוד לאינטליגנציה, שקשה מאוד להעלות אותה, ריסון עצמי אפשר ללמוד וללמד.

4. למדו את הילדים שלכם להיכשל.

בלי ללמוד להיכשל אי אפשר להצליח. אחד החסרונות הגדולים של הורות ההליקופטר הוא שהיא מונעת מן הילדים שלנו כישלונות, וזה לא טוב. כשילדים (ומבוגרים) נכשלים, קורים שלושה דברים שכולם נורמליים, וכולם כואבים: בושה, עצב רב, וירידה חדה בביטחון העצמי. אנו רוצים לחסוך לילדים שלנו את עוגמת הנפש הזאת, ולכן אנו מנסים, ולעתים קרובות גם מצליחים, שהם לא ייכשלו.

התוצאה היא שאנחנו מגדלים כאן ילדים שמגיעים לגיל 18 בלי שנכשלו אף פעם במשהו חשוב באמת. ואז, הכישלון הגדול הראשון שהחיים מספקים להם, מותיר אותם המומים, משותקים, ומה שהכי חשוב – מוכנים לעשות הכול כדי לא להיכשל שוב.

ויש רק דרך אחת לא להיכשל, והיא – לא לעשות אף פעם משהו שאתה לא טוב בו. כך הופך הפחד מכישלון לתקרת זכוכית להצלחה: ילדים שגדלו כשהם מפחדים להיכשל לא יתנסו בדברים חדשים, ויימנעו מלאתגר את עצמם, ולכן ידרכו במקום, במקום להתקדם בחיים.

לכן תנו לילדים שלכם להיכשל מדי פעם. אל תגנו עליהם יותר מדי. וכאשר הם נכשלים, היו איתם, תמכו בהם, ועזרו להם לעבור דרך הכאב ולהתגבר עליו. עזרו להם להתעודד ולהמשיך הלאה. כי הם חייבים ללמוד לעשות את זה בעצמם. לא תמיד תהיו שם לשמור עליהם עם ההליקופטר. שתהיה שנת לימודים פורייה ומוצלחת לכולנו.

יורם

5 replies
  1. רותם
    רותם says:

    נהניתי מכל מילה. אצלנו התסכול המיטבי נקרא ‘תסכול ממוקד’ כאשר אני כמחנכת יחד עם צוות ההוראה שלי מזהים את המקום הקשה ביותר של הילד ושם אנו לוחצים. בהתחלה קצת ואז כל פעם יותר. זה עובד נהדר אבל לא תמיד גם על בני נוער בסיכון התלמידים שלי בעבר והיום גם על תלמידים עם בעיות התפתחות קשות. אוכלוסיות שקשה מאוד לשנות להם את ההרגלים אך כאשר מצליחים זה יכול להציל להם את החיים ואף לשפר אותם משמעותית. האמת, חשבתי שהמצאנו את הגלגל…

    Reply
  2. אודי אגרנוב
    אודי אגרנוב says:

    זו דרכינו – כך אנחנו ראינו את חינוך הילדים ואכן יצא טוב….

    Reply
  3. לאה נבון
    לאה נבון says:

    כל-כך מסכימה עם כל חוק שהוזכר פה. כל-כך נחוץ בחיינו להורים הצעירים החרדים כל-כך ל״חיים מושלמים״ ליקיריהם עד כדי אי מסוגלות לראות ההשלכות של הדאגה!!!
    במציאות הנוכחית גדל דור נטול דחיית סיפוקים, אגואיסט ובעיקר עצלן. הלוואי ונצליח לתקן במשהו…🙏🤸🏽‍♂️

    Reply
  4. אורלי בן חור
    אורלי בן חור says:

    התנסויות אישיות אכן תורמות לפיתוח עצמאות אצל ילדינו, עלינו לצפות מהצד על התנהלות ילדינו ואם יש צורך להתערבות הורים, עלינו לכנס לתמונה, ופה נמצא המוקש, מתי בדיוק, לעשות כן?. איננו לומדים בשום בית ספר להיות הורים. חייב להיות שיקול דעת בריא. ולא תמיד להפעיל רגש ואמוציות. לדעת לכוון, והכל תוך כדי שיתוף מלא של הילד עם הענקת חום ואהבה ולא רק לפנק ולפנק. כי יוצא מזה רע. הורה שאוהב ואכפת לו, צריך להכיר את שיטת “המקל והגזר”. וחשוב ללמד “ואהבת לרעך כמוך” שזו כמעט כל התורה.

    Reply

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *