זרע פורענות

זה קרה השבוע: סטפן פאדוק, רואה חשבון וטייס חובב, איש שקט ותמהוני עם חיבה להימורים, הפך תוך עשר דקות לרוצח הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. הוא הרג בירי אוטומטי, מגבוה ומרחוק, עשרות אנשים שאותם לא הכיר כלל, פצע מאות בני אדם, והתאבד בירייה, כשהוא משאיר אחריו 23 כלי נשק בחדר המלון שמחלונו ביצע את הטבח.

השורות האלה נכתבות בימים הראשונים אחרי ליל הדמים בלאס-וגאס, ולפני שכל העובדות נחשפו. אבל השאלות הרגילות כבר כאן איתנו, והן ימשיכו להדהד עוד ימים רבים: “למה?”; “מה גרם לו לעשות את זה?”; ובעיקר, “האם היה אפשר לדעת מראש, ואולי למנוע?”

אז בקצרה, אני לא יודע מה גרם לסטפן פאדוק לעשות את זה. ואני גם לא יודע אם היה אפשר לשער מראש שזה עלול לקרות. אבל אני כן יודע שאביו של הרוצח, בנג’מין הוסקינס פאדוק, כיכב ברשימת האנשים המבוקשים ביותר של ה-FBI בשנות ה-70. העובדה הזאת משמעותית מאוד, והיא מציבה בפנינו דילמות קשות. כי היום אנחנו יודעים שיש דבר כזה, “זרע פורענות”. והוא הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו.

אבא פאדוק היה ככל הנראה אדם מיוחד במינו. אחרי קריירה כשודד בנקים סדרתי באריזונה הוא נתפס בשנת 1961, נשפט, ונשלח למאסר של 20 שנה בכלא פדרלי. הוא הצליח לברוח מן הכלא בשנת 1969, וחי בזהות בדויה במשך רוב שנות ה-70. ב-1978 הוא נחשף, נתפס שוב, ונידון לעוד שנתיים מאסר. אחרי השחרור הוא המשיך בקריירה צנועה יותר של פשע, מבלי לעבור שוב דרך שערי הכלא. הוא נפטר בשלווה בטקסס, כאדם חופשי, בגיל 71. בתיאור שנלווה לתמונתו ברשימת המבוקשים ביותר של ה-FBI נכתב שהוא “אובחן כפסיכופת”, שיש לו “נטיות אובדניות”, ושהוא נוהג לשאת נשק.

איך זה קשור לסטפן פאדוק, הרוצח המתאבד מלאס-וגאס? האם מעשי אבות הם סימן לבנים? ואיך הרוע הזה עובר – בגנים, בדי-אן-איי? או בחינוך ובדוגמה האישית? מה צריך לעשות עם שניים משלושת אחיו, פטריק ואריק, שככל הידוע הם אנשים טובים ואזרחים שומרי חוק, שנחרדו ממה שעשה האח שלהם? ובמה הרוצח הנורא הזה שונה מאיתנו, שמזדעזעים ושואלים שוב ושוב, “איך הוא יכול?”

בערוב ימיו, כשכתב את “תרבות בלא נחת”, התייחס פרויד לסירוב שלנו לחפש את הרע בתוכנו: “בין הדחפים בהם ניחן האדם הוא רשאי למנות גם מידה נכבדה של נטייה לתוקפנות. לפיכך אין הזולת לדידו רק עזר פוטנציאלי ומושא מיני, כי אם גם פיתוי להשביע בו את תוקפנותו, לנצל בלא גמול את כוח העבודה שלו, להשתמש בו באופן מיני ללא הסכמתו, להשתלט על רכושו, להשפילו, להסב לו כאב, לענותו ולהורגו. Homo Homini Lupus [אדם לאדם זאב]. לנוכח כל ניסיונות החיים וההיסטוריה, מי ימצא עוז בנפשו לכפור בקביעה זו? תוקפנות אכזרית זו ממתינה בדרך כלל לפרובוקציה… בתנאים הנוחים לה, כשכוחות הנגד הנפשיים המעכבים בעדה בזמנים אחרים חדלים מלפעול, היא מתבטאת באופן ספונטני, וחושפת את האדם כחיה רעה, שהחמלה על בני מינה זרה לה.”

לפעמים גם אני זאב. כמעט בכל פעם שאני נוהג בכביש בינעירוני, אני רוצה להרוג לפחות נהג מעצבן אחד, לרוב בנתיב השמאלי. עד עכשיו הצלחתי לא לעשות זאת, ואני יודע שאני לא לבד. אז מה, כולנו סטפן פאדוק? לא. מובן שלא. אבל מה שמבדיל בינינו לבינו הוא היכולת שלנו לשלוט בדחפים ההרסניים שלנו, ולא עצם קיומם. היכולת הזאת מושפעת לא רק מחינוך, מערכים, ומטראומות ילדות, אלא גם מן הביולוגיה — ואפילו מן הגנטיקה.

גברים שירשו (מאמא שלהם!) תצורה מסויימת של הגן לאנזים MAOA, יראו בנעוריהם נטייה רבה יותר לפשיעה אלימה ולשימוש בנשק. ישנן גם תצורות של גנים הקשורים למתווך העצבי סרוטונין שמעלות את הסיכוי לפשיעה אימפולסיבית ואלימה, לרצח, לאלכוהוליזם, ולאובדנות.

זה לא רק בגנים. לפני שנים רבות איפשרו מנהלי מערכת בתי הכלא של קליפורניה לקרימינולוג פרופ’ אדריאן ריין לעשות משהו שבהמשך בוודאי התחרטו עליו: הם נתנו לו להגיע עם משאית ועליה סורק מוחי ממוחשב לבתי הכלא השמורים ביותר בקליפורניה, ולעשות סריקה ממוחשבת למוחם של רוצחים אימפולסיביים שהורשעו, נידונו למוות, והמתינו לביצוע גזר הדין.

ריין מצא כמעט אצל כל הרוצחים את אותם שינויים תיפקודיים במוח. היום ידוע שקיימים לפחות שלושה אזורים במוח שפעילותם ו/או המבנה שלהם שונים בצורה משמעותית אצל רוצחים, פושעים אימפולסיביים, ובני נוער אלימים. ריין טען בהמשך שאם יראו לו סריקה מוחית של ילד בן שלוש, הוא יוכל לנבא על פיה את הסיכוי שהילד הזה יגדל ויהיה רוצח בעוד עשרים שנה. כפי שכתבתי פעם, זוהי טענה מוגזמת, אבל לא שגויה לחלוטין.

אז מה, הכול גנים וליקויים מוחיים? ואם כן, האם רוצחים סדרתיים הם בעצם נפגעי נפש שזקוקים לאחוזי נכות, ולא למאסר עולם? זה לא כל כך פשוט. פרופ’ ג’ים פאלון הוא פסיכיאטר שחוקר את השינויים המוחיים אצל רוצחים. בעקבות הערה מקרית של אימו, הוא החל להתעניין בעץ המשפחתי שלו, וגילה הרבה שלדים חבויים. הסתבר ששמונה מאבות-אבותיו הביולוגיים הורשעו ברצח. אחת מהם היתה ליזי בורדן, שבשנת 1892 הורשעה ברצח אביה ואימה החורגת בגרזן.

פאלון סרק בעקבות זאת את מוחם של בני משפחתו החיים, וגילה שהאדם בעל המוח המסוכן והפגוע ביותר מביניהם הוא — הוא עצמו. אשתו אמנם העידה עליו שהוא “מנותק רגשית”, אבל חוץ מן העניין הקטן הזה פאלון הוא ככל הנראה איש טוב ומיטיב.

איך זה יכול להיות? בשורה התחתונה, השינויים המוחיים אינם ספציפיים לחלוטין, ולעיתים קרובות דרושה אינטראקציה בין גנטיקה רעה לילדות רעה כדי להפוך אדם לרוצח. ילדותו של פאלון היתה טובה, וכך גם ההתנהגות המוסרית שלו. בנוסף, לפחות חלק מן השינויים המוחיים שנמצאו אצל רוצחים הם תוצאה של ילדות רעה, ולא של גנים רעים. טראומות הילדות חוקקות את עצמן במוח, פשוטו כמשמעו.

ומה בנוגע למוח של סטפן פאדוק? לעולם לא נדע. אבל השאלה האם האחיינים הקטנים והחמודים שלו ראויים למעקב התפתחותי מיוחד, והאם יש לנו זכות מוסרית לעקוב אחריהם ולבדוק אותם, תישאר מונחת לפתחנו, והיא לא הולכת לשום מקום.

יורם

0 replies

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *