הריב המושלם

מי שלא רב/ה עם בן/בת הזוג שלו/שלה בחודש האחרון – שיקום. ובשבוע האחרון? ואתמול? ומה יהיה היום? אנחנו רבים. לחיות יחד זה לריב. האם אפשר לריב “נכון”?

פרופ’ ג’ון מרדכי גוֹטמן, מהאוניברסיטה של וושינגטון בסיאטל, חושב שכן, אפשר לריב נכון – וזה אפילו רצוי. אחד המיתוסים הרבים שהוא הצליח להפריך במחקריו היה הרעיון שזוגות שרבים יותר, נפרדים יותר. זה פשוט לא נכון. גם ההפך לא נכון – זוגות שרבים יותר לא נפרדים פחות. בדרך כלל, כך מצא גוֹטמן, אין קשר בין תכיפות הריבים לבין סיכויי הפרידה.

אבל גוֹטמן מצא שאם במקום לשאול “כמה הם רבים?”, שואלים “איך הם רבים? ומה קורה כשהם לא רבים?”, מתגלה קשר הדוק בין סגנון הריב של בני הזוג, לבין סיכוייהם להישאר יחד. למען גילוי נאות, מעולם לא פגשתי את גוֹטמן, ואין לי עניינים משותפים איתו. חשוב לי להבהיר את זה, כי לדעתי העבודות שלו הן פורצות דרך, חכמות, וחשובות ביותר. ככל הידוע לי, אף אחד מן הספרים הרבים שכתב לא תורגם לעברית. זה חבל, כי יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו.

גוֹטמן, שהיום הוא בן 75, הבין כבר לפני הרבה שנים שאם רוצים לדעת מדוע זוגות נפרדים, הדבר האחרון שצריך לעשות הוא מחקרים על זוגות שנפרדו. מדוע? כי אם היתה פרידה, אז במבט לאחור הכול ייראה זוועה. שני בני הזוג יזכרו וידגישו את כל מה שהיה פגום בזוגיות שלהם, ולא את מה שהיה טוב ביניהם. כך, למשל, נוצרה המוסכמה המקצועית השגוייה שזוגות שרבים יותר נפרדים יותר.

גוטמן ניגש לכל העניין אחרת: הוא בחר לעבוד עם זוגות דווקא בשנים הראשונות של הקשר הזוגי שלהם, כאשר שניהם מחוייבים לקשר, ורוצים להישאר יחד. הוא בדק כיצד הם חיים, כיצד הם רבים, וכיצד הם משלימים – ואז עקב אחריהם לאורך שנים, כדי לראות מי נפרדו ומי נשארו יחד. אחרי שידע מה היה גורל הקשר, הוא הלך אחורה לנתונים שלו כדי לברר מה מנבא פרידה ומה מנבא זוגיות מאושרת. ואז הוא גילה כמה דברים חשובים מאוד, שהשפיעו עלי באופן אישי – על הדרך שבה אני חי בזוגיות, וגם על הריבים שלי. הנה שניים מן הממצאים העיקריים שלו, מנוסחים בצורת שני כללים, שאני מנסה (ולא תמיד מצליח) ליישם בחיים שלי:

1. כלל השילומים והפיצויים – גוטמן גילה שלא מספיק להתנצל על כל מילה פוגעת שאמרנו. לא די לבקש סליחה. צריך לפצות את בן הזוג הנפגע לפחות בשמונה אינטראקציות טובות על כל משפט פוגעני, ורצוי באותו יום. התברר שזוגות שרבו מעט מאוד, אבל היו להם גם מעט מאוד אינטראקציות טובות, היו בסכנת פרידה יותר מאשר זוגות שרבו יותר, אבל ידעו לפצות את עצמם בהמון התנהגויות של פיוס. הכמות כן קובעת: אצל זוגות ממש חזקים היחס בין זמנים רעים לזמנים טובים הוא כ-1:20. וכאשר היחס הזה יורד מתחת ל-1:5, עולה מאוד הסכנה של נתק ופרידה.

2. כלל הסיום – אחד הממצאים המעניינים ביותר של גוטמן הוא ש-69% מן הנושאים שעליהם רבים בני זוג רגילים בחיי היומיום שלהם פשוט אינם ניתנים לפתרון. מדוע? כי הם מייצגים הבדלי גישה או הבדלי עקרונות מהותיים בין בני הזוג, שעליהם לא תיתכן פשרה. במילים אחרות, רק 31% מן הריבים הרגילים יכולים בכלל להסתיים בפתרון המקובל על שני הצדדים. אז איך מסתיים ריב על בעיה שלא ניתן לפתור אותה? מה שגילה גוטמן נשמע טריוויאלי, אבל הוא לא. לדעתי יש לתגלית שלו השלכות לא רק על שלום בית בין בני זוג, אלא גם על שלום במזרח התיכון.

הנה התגלית: ריב על בעיה שלא ניתן לפתור אותה מסתיים לא כאשר מגיעים לפתרון מוסכם (שהרי לא ניתן לפתור את הבעיה), אלא כאשר נמאס לבני הזוג לריב. גוטמן בדק ומצא איך זה קורה, וכאשר חשבתי על חיי הזוגיות שלי גיליתי שהוא צודק.

גוטמן הקליט וצילם אלפי זוגות – פשוטו כמשמעו – בזמן שהם רבו, ומצא שכאשר בני זוג מתקוטטים על נושא שלא ניתן להגיע בו לפתרון, מגיע במוקדם או במאוחר הרגע שבו לאחד מבני הזוג נמאס לריב. ואז עושה אותו אדם ג’סטה מסוימת – שולח יונת שלום, או מפריח בלון ניסוי, שמטרתו לאותת לבן הזוג השני “נמאס לי לריב”. זה יכול לקרות בלי ששני הצדדים מודעים לכך שזה מה שקורה. ואז מגיע רגע האמת: אם בן הזוג השני מקבל את המחווה וזורם איתה, זה מנבא ותורם לשרידות ארוכת-טווח של הזוגיות. אבל אם בן הזוג השני לוקח את היד המושטת אליו ונושך אותה – זה תורם ומגדיל את הסיכוי לפרידה במורד הדרך.

הנה דוגמה. נניח שבת הזוג שלי ואני רבים על משהו שאנחנו לא יכולים לפתור אותו, ונניח שמתישהו נמאס לי לריב. זה יישמע בערך כך: “לא ולא ולא! לא אכפת לי מה אמא שלך אומרת! וגם לא אכפת לי מה אחותך חושבת. אבל מותק, נמאס לי לריב. אני הולך להכין קפה. להביא גם לך? כמה סוכר?” עכשיו מגיע רגע האמת. אם בת זוגי תגיד “מה? סוכר?! כבר חמש שנים שאני שותה בלי סוכר! ואתה אפילו לא שמת לב, בכלל לא מעניין אותך מה קורה איתי, וכו’ וכו'” – זה מנבא רעות. התגובה הטובה היא זאת: “מותק, גם לי נמאס לריב. ממילא לא נפתור את זה. אז כן, גם אני רוצה קפה. אבל בלי סוכר, אוקיי?”

למדנו מה לעשות כשלא רבים – פיצויים ושילומים ביחס של 1:8 לפחות – ולמדנו איך אפשר לסיים ריב על נושא שלא ניתן לפתור אותו – וכאלה הם יותר משני שליש מן הריבים שלנו. אבל איך לריב כשרבים? האם גם לזה יש לגוטמן כללי עשה ואל תעשה? כן, ועליהם אכתוב בשבוע הבא.

יורם

1 reply

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *