הפרעות-קשב

יש לו הפרעת קשב, או שאין לו? הוא צריך לקחת ריטלין, או לא צריך? מה עם טיפולים אלטרנטיביים? ומה זאת בעצם הפרעת קשב? יש בכלל דבר כזה? ומדוע כל כך הרבה ילדים מקבלים את האבחנה הזאת אצלנו בזמן האחרון?

לפני שבועיים נפתחה שנת הלימודים בבתי הספר שלנו, ואיתה הגיעה, בשעה טובה, גם עונת האיבחונים. עשרות אלפי הורים ישמעו, בימים האלה של תחילת הלימודים, מן היועצת של בית הספר, או המחנכת של הכיתה, את הבשורה הבאה: “יוסי הוא ילד מקסים, אבל נראה לנו שאולי יש לו הפרעת קשב, ואנחנו מבקשים שתיקחו אותו לאיבחון”.

אז תתחיל התרוצצות, שבסופה יעלו השאלות הרגילות: יש לו הפרעת קשב, או שאין לו? הוא צריך לקחת ריטלין, או לא צריך? מה עם טיפולים אלטרנטיביים? ומה זאת בעצם הפרעת קשב? יש בכלל דבר כזה? ומדוע כל כך הרבה ילדים מקבלים את האבחנה הזאת אצלנו בזמן האחרון?

מה שיבוא להלן הוא לא מדריך להפרעת קשב ולטיפול בה, וגם לא תחליף להתייעצות עם אנשי מקצוע. אני רוצה לכתוב על הפרעת קשב בראייה רחבה יותר – חברתית ותרבותית, ולא רק נוירו-פסיכיאטרית. השאלה הראשונה שצריך לשאול היא: “מה זה קשב”? יש לקשב הרבה הגדרות, אבל זאת שחביבה עלי היא ההגדרה של פרויד. הוא המשיל את הקשב שלנו לאלומת אור צרה, הבוקעת מפנס בתוך מרתף חשוך, ומאירה בכל רגע רק חלק קטן מאוד ממה שיש במרתף.

והנמשל: בכל רגע מגיעה אלינו מן הסביבה כמות אדירה של מידע – שפע מסחרר של מראות, קולות, תחושות וריחות. הם מגיעים דרך איברי החוש אל המוח, ומהדהדים עם הזיכרונות שלנו. רק חלק זעיר מן המידע הזה יגיע בכלל למודעות שלנו, שיכולה להכיל בכל רגע נתון רק מעט מאוד מידע. לכן יש חשיבות גדולה לכך שהיד האוחזת בפנס תהיה יציבה, חכמה וגמישה – כלומר, שאלומת האור הצרה תתמקד על הדברים הנכונים, ותאפשר לנו להפנות את משאבי הקשב המוגבלים מאוד שלנו אל מה שחשוב ודרוש באותו רגע.

אז מה היא הפרעת קשב? זהו אוסף של מצבים שבהם אלומת האור מתקשה להתמקד ולהינעל על מה שחשוב ונחוץ באותו רגע. אבל חשוב להבין שהפרעת קשב היא לא עניין של יש או אין, אלא עניין של יותר או פחות. וכאן מתחילה הבעיה של המאה ה-21: ככל שיהיה דרוש קשב ממושך וממוקד לאורך זמן, וככל שירבו הסחות הדעת שמסביב, וככל שהילד צעיר יותר, כך יתעוררו יותר בעיות קשב. ומאחר שבעיות קשב פוגעות באופן קשה ביכולת ללמוד, המקום בו הן יעלו לפני השטח הוא בית הספר.

לקשב שלנו יש גם כימיה. מבלי להיכנס לפרטים, המנגנונים המוחיים שמווסתים את הקשב משתמשים בין השאר במתווך העצבי דופמין כדי “לצבוע” ולסמן את מה שצריך לשים לב אליו. זה נכון לגבי כולנו – גם לגבי אלה שאין להם הפרעה כלשהי. מכאן נובעת העובדה, הידועה היטב לסטודנטים – שריטלין, שמגביר את ההפרשה של דופמין במוח, יכול לשפר את הקשב ואת הביצועים של כולם – לא רק של אלה שיש להם הפרעת קשב. זאת הסיבה שבין הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות שלנו מתנהל סחר ער ולא-חוקי בריטלין. הביקוש גבוה בייחוד בתקופת הבחינות, ומחירי השוק השחור הם סביב 50 ₪ לכדור. אבל ריטלין הוא לא שיקוי פלא אלא תרופת מרשם שיש לה תופעות לוואי, וחלקן עלולות להיות מסוכנות. צריך לקחת אותה רק בהמלצת ובהשגחת רופא שיש לו ניסיון בשימוש בה.

ועכשיו – בחזרה ליוסי שרוצים לשלוח אותו לאיבחון. קרוב לוודאי שהסיבה שהיועצת או המחנכת העלתה את הנושא בפני ההורים המודאגים כבר עכשיו, ממש בתחילת השנה, לא היתה “הפרעת הקשב” של יוסי, אלא בעיה המתלווה אליה לעיתים קרובות, בייחוד אצל בנים, והיא ההיפראקטיביות. מדוע? כי ההיפראקטיביות של יוסי היא לא רק בעיה שלו, אלא של כל הכיתה. הוא מתקשה לשבת במקומו, הוא מתנועע באי-שקט, הוא מתפרץ ומדבר גם מבלי שהצביע, ולפעמים הוא גם מושך בצמה של אילנה שיושבת לפניו. חייבים לרסן אותו, ומהר, אחרת כל הכיתה, כולל המורה, תצא מאיזון.

אבל כאן מתחילות לעלות השאלות הגדולות. מי אמר שילדים בני שש צריכים ומסוגלים לשבת 45 דקות במקומם בלי לזוז ובלי לצייץ? האם ייתכן שהיד שלנו קלה מדי על הדק האיבחון – בגלל האילוצים של מערכת החינוך, ובגלל הרצון של הורים, בייחוד הורים משכילים ומבוססים, להקנות לילדיהם יתרון בתחרות האקדמית שמתחילה כבר בכיתה א’, ותיגמר רק עם קבלת תואר פרופסור מן המניין?

אל תבינו אותי לא נכון. ילדים עם הפרעת קשב קשה סובלים מאוד לאורך כל שנות הלימודים שלהם. בלי טיפול הם ישלמו על ההפרעה הזאת מחירים כבדים גם בהמשך חייהם, לא רק בבית הספר אלא גם בחייהם החברתיים והרגשיים. בשביל ילדים כאלה טיפול נכון – שברוב המקרים יכלול טיפול תרופתי – עשוי לשנות את חייהם לטובה, ולפעמים להציל אותם ממש. אבל ריטלין אינו תרופת פלא, והכלים הקיימים היום לאיבחון הפרעת קשב הם הרבה פחות מהימנים ממה שהיינו רוצים שיהיו. אבל מה שהכי חשוב – יש לחץ כבד של מערכת החינוך מצד אחד, ושל ההורים מן הצד האחר, לאבחן אותה גם במקרים גבוליים.

זה עוד לא הכול. העולם הדיגיטלי של היום מוצף בהסחות דעת שעושות וידוא הריגה לקשב שלנו, וחשיפה של תינוקות וילדים קטנים למסכים מכל הסוגים מגדילה את הסיכוי שלהם לפתח הפרעת קשב. תוסיפו לזה את העובדה שילדים קטנים וגדולים משחקים היום משחקי וידאו במקום להתרוצץ בחוץ, והנה קיבלנו את התנאים למגפה העכשווית, שמספקת הרבה פרנסה לחברות התרופות, למכוני האיבחון, ולשלל מטפלים וטיפולים אלטרנטיביים שהיעילות שלהם אינה תמיד ברורה, אם לומר זאת בעדינות.

אז מה עושים עם היועצת, שרוצה שתיקחו את הילד לאיבחון? ומה עושים עם יוסי, שלא מבין מה רוצים ממנו? אין תשובה גורפת ונכונה לכולם. להיות הורה זה לחיות באי-וודאות מתמדת. אז קחו אותו לאיבחון, אבל קבלו גם חוות דעת שנייה מאיש מקצוע מומחה ומוסמך לנושא – רופא או פסיכולוג מורשה. ואל תפחדו מטיפול תרופתי במידת הצורך – לא כי הוא נפלא כל כך, אלא כי המחיר של לא לטפל ביעילות גבוה לעיתים קרובות בהרבה מהמחיר של כן לטפל – ואת כולו ישלם יוסי, ולא רק השנה. שנה טובה.

יורם

1 reply

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *