הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם

אנחנו נוטים לחפש את הרוע סביבנו, אצל אנשים אחרים, ובדרך כלל חשים בו היטב כאשר הוא מכוון כלפינו – כאפלייה, שנאה, ניצול או לעג. הרבה יותר קשה לחפש ולמצוא את הרוע בתוכנו, ולבחור בטוב ולא ברע. אך האם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת שעלולה לצאת החוצה בנסיבות ה”נכונות”, ולעשות דברים רעים?

כשפנתה אלי וקראה בשמי מיד זיהיתי אותה. חייכנו שנינו. השנים שעברו לא שינו את פניה. כשפגשתי אותה לראשונה היא היתה נערה בת 18 ואני הייתי בן 22, חייל משוחרר. זה היה באוניברסיטה בירושלים, בתחילת השנה הראשונה בפקולטה לרפואה שבה למדנו שנינו. והנה היא מולי שוב. מצאנו פינה שקטה והתחלנו לספר זה לזה את מה שמספרים לאדם שלא היית בקשר איתו עשרות שנים. דיברנו על הילדים שנולדו, על הקריירה. דיברנו על מכרים משותפים. היו לנו הרבה כאלה, כי היינו בני מחזור. שמחתי לפגוש אותה, ונדמה לי שהיא גם שמחה.

אבל אז עברנו לחלק הבא בריטואל הישראלי שמאפיין את חיינו בארץ הזאת, שבה אי אפשר להעלם או להתנתק לנצח מאנשים שהיכרת לאורך חייך – התחלנו להעלות זיכרונות משותפים. ומה שהיא סיפרה לי אז כבר לא היה שמח. בגילוי לב היא סיפרה כיצד היתה מחשבת את מסלול ההליכה שלה בין הכיתות, כך שלא תפגוש במסדרונות את חברי ואותי. היינו חבורה עליזה של כמה סטודנטים שהכירו זה את זה מן הצבא ונפגשו מחדש באוניברסיטה. כולנו יוצאי יחידות קרביות, רובנו קצינים, וכולנו הגענו ללימודים אחרי כמה שנים טובות במדים. השירות הצבאי השאיר לרובנו עודף ביטחון עצמי, נטייה להתנהגות מחוספסת, ולא מעט ציניות.

אבל זה כבר שלב התירוצים וההסברים. כי מה שהיא תיארה היתה התנהגות גסה, לעגנית, כמעט אכזרית, של הסטודנטים הבוגרים יותר, אומר שלנו, כלפי העתודאים. אלה היו בני ה-18 שהגיעו ללימודי הרפואה כמוה, הישר מן התיכון. היא הזכירה לי כינויים שהדבקנו אז לחלק מחבריה. היא סיפרה כמה שמחה שהיא מעולם לא “זכתה” לכינוי כזה, וכמה חששה שיבוא יום וזה יקרה. היא אמרה שהיא פחדה מאיתנו, והפחד הזה התפוגג רק לקראת סיום הלימודים המשותפים.

היה קשה לי להודות בפני עצמי שאני עצמי הייתי אחד מן החבורה שהיא תיארה לי. כל אחד מאותם אנשים הפך עם השנים לרופא מסור והקדיש את חייו למלחמה בסבל האנושי ובמחלות. נשארתי בקשר עם רוב חבריי מאותה תקופה, ואני מכיר אותם היום כאנשים ישרים וטובים. אבל אז לא היינו טובים, ואפילו לא ידענו זאת. מן הסתם לא רצינו לדעת. וכל כך קל לא לדעת.


האם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת שעלולה לצאת החוצה בנסיבות ה”נכונות”, ולעשות דברים רעים? “לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו”, אמר אלוהים לקין. זמן קצר אחר כך רצח קין את אחיו. האם זאת הייתה בחירתו של קין? הדתות המונותאיסטיות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלם – מאמינות שיש לנו בדרך כלל בחירה אמיתית, חופשית, בין טוב לרע. עלינו להתאמץ ולבחור בטוב, ואנו אחראים לבחירותינו ולכן גם למעשינו.

בתקופת ההשכלה, בשלהי המאה ה-18, האמינו רבים מהוגי הדעות שבני האדם נולדו טובים, ושאם רק יינתנו להם התנאים המתאימים, הם ישאפו “באופן טבעי” אל הטוב. אבל מאז המאה ה-19, ובמיוחד במאה ה-20 העקובה מדם, ההשקפה המקובלת היא ש“יצר לב האדם רע מנעוריו”, ממש כפי שהניחו הדתות הגדולות: האדם נולד אנוכי וחמדני – והוא צריך ללמוד להיות טוב. זהו תפקידו של החינוך וזוהי, בעצם, התרבות. האם זה נכון? והאם זאת בכלל בחירה?

בשנים האחרונות החלו מדעי המוח לעסוק בשאלה הנצחית הזאת, שהיתה עד עכשיו נחלתם של פילוסופים, פסיכולוגים ואנשי דת. התשובות הראשוניות שהעלה המחקר המדעי של שורשי הטוב והרע הן מפתיעות: ראשית, זה לא נכון שנולדנו רק רעים, ושעלינו ללמוד להיות טובים, משום שהמצב ה”טבעי” שלנו הוא אנוכי, חמדני ורע.

מחקרים רבים בתינוקות בשנה הראשונה לחייהם הביאו למסקנה שאכן בני האדם נולדים עם אפשרות ונטייה לאנוכיות, חמדנות ורוע – אבל גם עם נטייה חזקה לטוב, לאלטרואיזם, לנתינה, ואפילו עם חוש לצדק. והנטייה הזאת היא מולדת, היא חלק מחבילת התוכנה הבסיסית שאיתה אנו מגיעים לעולם, ולא צריך ללמוד אותה. במילים אחרות, יצר לב האדם הוא אכן רע מנעוריו, אבל באותה מידה ממש הוא גם טוב מנעוריו.

מסתבר שחופש הבחירה שלנו בין טוב לרע, כילדים וגם כמבוגרים, הוא קטן מששיערנו: אדריאן ריין, מדען שהקדיש את חייו לחקר פסיכופתים, טוען, וזוהי טענה מוגזמת אבל לא שגויה, שהוא יכול, על פי נתוני סריקת המוח של ילד בן שלוש, לומר בוודאות טובה למדי שהילד הזה יגדל להיות רוצח.

וזה עוד לא הכול. הבחירה בין טוב לרע היא תמיד מודעת, מכוונת, ממש כפי שכתוב בספר בראשית (“עץ הדעת טוב ורע”). אבל בשביל לבחור ביניהם חייב אדם להיות מודע לרע שבתוכו – ומנגנונים נפשיים רבי עוצמה עוזרים לו לא להיות מודע. אחד מהם הוא “הטיית החיוביות” – הנטייה הנורמלית והמרשימה שלנו לראות את עצמנו כצודקים יותר ממי שאנחנו באמת, ולתלות את האשם תמיד באחר, בלי להתבלבל, ובשכנוע עצמי רב.

מנגנון אחר הוא היכולת האדירה שלנו לא לנקוט עמדה תקיפה מול דברים רעים שקורים סביבנו ואף להתעלם מהם. אדמונד ברק, מדינאי ופילוסוף אירי שהיה מן המבקרים החריפים ביותר של המהפכה הצרפתית ה”נאורה”, אמר “כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר”.

ועדיין לא אמרנו דבר על כוחן הנורא של קבוצות, כוח הגורם לנו – מחבורה עליזה של סטודנטים בשנה א’, דרך אוהדי קבוצת כדורגל ועד לצבאות ולמדינות שלמות – להתיישר על פי המכנה המשותף הנמוך ביותר, ולעשות דברים נוראים. אנו נוטים לחשוב שמעשי הזוועה הגדולים בעולם נעשים על ידי פסיכופתים, אבל זה לא נכון. הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה נעשו על ידי קבוצות של גברים נורמטיביים במדים. כך היה, והאחריות שלא כך יהיה מוטלת עלינו, וקל להתעלם ממנה.

בסופו של יום ספר בראשית צודק: “לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו” – בקושי רב.

שלכם,

יורם

2 replies
  1. אסתי גלעד
    אסתי גלעד says:

    המאמר מעניין, אך לדעתי גם כשנדמה שאנו בוחרים, לאמיתו של דבר לרוב, אנחנו לא ממש בוחרים, כי לחינוך השפעה רבה מאוד על יכולת החשיבה והבחירה. חינוך בדרך של אינדוקטרינציה בבית או במוסדות החינוך יכול לגרום לנו להאמין בטעות שאנו בוחרים בחירה עצמית וחופשית בעוד שערכי “טוב ורע” ליוונו ושוננו על ידינו עד שהוטמעו בתוכנו. נדרשים תהליכים של פיתוח מודעות ופתיחות לקליטת ערכים ובחינתם מחדש, כדי לאפשר בחירה עצמית ועצמאית חופשית.

    Reply

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *