הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם

הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם

מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט.

בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת "כל נדרי". איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה "שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן".

אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. "כל נדרי" היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – "בכולהון איחרטנא בהון" – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.

מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: "חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת". במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה "ומה אם…"; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, "אילו רק…"

וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו.

מתי מתחילים להתחרט? איימיר אוקונור ועמיתיה מן האוניברסיטה של בלפסט נתנו לילדות וילדים בני 4 עד 9 לבחור באחת מבין שתי קופסאות, שבכל אחת מהן הסתתר פרס. אוקונור "הינדסה" את הקופסאות כך שהפרס היותר שווה תמיד היה בקופסה אותה הילד לא בחר. אחרי שהילד בחר, הראו לו מה נמצא בכל אחת משתי הקופסאות. באיזה גיל התחילה להופיע חרטה על כך "שלא בחרתי את הקופסה השנייה"? התוצאות היו חד-משמעיות: בגיל 6. ילדים בני 4 ו-5 לא חוו כל חרטה, גם כשראו שפספסו פרס יותר שווה, בעוד שאצל ילדים מגיל 6 ומעלה הופיעה חרטה, אותו רגש מייסר המוכר לכולנו.

אחד הממצאים המחקריים החזקים ביותר לגבי חרטות במבוגרים הוא שעוצמתן אינה דועכת עם הזמן, כפי שדועך בהדרגה כמעט כל רגש אחר הקשור לאירועי חיינו. אולי לכן אנשים הנוטים להתחרט הם דיכאוניים יותר, מאושרים פחות, סובלים יותר מנדודי שינה, ובכלל – ממורמרים יותר.

אם כך, בשביל מה זה טוב, כל החרטות האלה? אולי כבר עדיף לא להתחרט? זה טוב, כי לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור "נכון" בפעם הבאה.

אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים. לאורך השנים העניקה וור למאות חולים סופניים את הטיפול הרפואי שהיה דרוש להם בשבועות האחרונים לחייהם, כולל טיפול בזריקות נגד כאבים, בביתם. רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.

עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – "חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות". הנה הן לפניכם, מוגשות כשירות לציבור:

1. "הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני".
2. "הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה".
3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי".
4. "הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר".
5. "הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר".

על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.

אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים. זה חשוב, כי רובנו מתלבטים הרבה בשאלות של משכורת, משכנתא וכו', ולפעמים ההתלבטויות האלה גורמות לנו למתח רב ולנדודי שינה. אבל, כפי שכותבת וור, "כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים". ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.

מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח', משנה ט'), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: "עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו". במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך.

יורם

Share on facebook
Facebook
Share on google
Google+
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. המאמר מעניין, אך לדעתי גם כשנדמה שאנו בוחרים, לאמיתו של דבר לרוב, אנחנו לא ממש בוחרים, כי לחינוך השפעה רבה מאוד על יכולת החשיבה והבחירה. חינוך בדרך של אינדוקטרינציה בבית או במוסדות החינוך יכול לגרום לנו להאמין בטעות שאנו בוחרים בחירה עצמית וחופשית בעוד שערכי "טוב ורע" ליוונו ושוננו על ידינו עד שהוטמעו בתוכנו. נדרשים תהליכים של פיתוח מודעות ופתיחות לקליטת ערכים ובחינתם מחדש, כדי לאפשר בחירה עצמית ועצמאית חופשית.

  2. "יצר לב האדם רע מנעוריו" – האמנם?
    עוד כשהייתי נער, דיסקסנו הן בכיתה והן בתנועת הנוער את המשפט הזה שמופיע בספר בראשית, פרק ח'. האם אכן האדם רע מעצם טבעו? בויכוים אלה דחיתי באופן אינסטינקטיבי את ההנחה הזאת. הרי זה לא ייתכן: זה היה מנוגד לכל חוויתי, לכל ניסיון החיים הקצר שלי. חייתי בקיבוץ, בו מעולם לא פגשתי רוע. אמנם היו פה ושם התפרצויות של רצון רע, לעיתים נדירות אפילו אלימות, אבל הרוח ששלטה בחברה היתה של טוב לב, עזרה הדדית, כבוד לכל אחד – בקיצור, מה שאפשר לכנות – טוב האדם מנעוריו.
    כעבור שנים, בשנות העשרים שלי התחלתי שוב להרהר באמונה הנ"ל שבעולם הגדול ובקרב רבים מהפילוסופים נחשבה כאבן יסוד בתפישתם את מהות האדם – והסתירה בינה לבין החברה הקיבוצית. יתרה מכך: כשהתבגרתי ועברתי חוויות שונות בפגישותיי עם בני אדם, גברים ונשים, יותר ויותר פגשתי גם טוב וגם רוע בהתנהגותם. השאלה הסמלית אותה שאלתי את עצמי היתה: אם בני אדם רעים מטבעם, ז"א אנוכיים שרק תועלתם האישית חשובה להם, מדוע כששני אנשים הולכים ביחד לבית קפה, כל אחד עומד בתוקף על זכותו לקנות את המשקה לשני על חשבונו? הרי תופעה זו עומדת בברור בניגוד לדחף האנוכי! ואז,יום אחד נתקלתי במחקר של אמוץ זהבי, הזואולוג פורץ הדרך, שהוכיח כי בטבע קיים גם אלטרואיזם כחלק מאסטרטגיית ההישרדות של מיני ציפורים. החזקים מוכנים להסתכן למען להגן על בנות הזוג או אפילו על הקבוצה. ממחקר זה השלכתי על "מבחן הקפה": כשחבורה נכנסת לבית קפה, כל אחד דורש להיות זה שמשלם, כי בכך מראה שהוא יכול, שיש לו אמצעים לכך ולמעשה שותפו יהיה אסיר תודה על נדיבותו. למעשה הוא מוכיח את כוחו ואת עליונותו על השני.
    לאורך השנים, כשרעיון זה תקוע במחשבותיי, התחלתי לשים לב יותר ויותר לכך שלכל אורך ההיסטוריה וכנראה בכל התרבויות האנושיות, דוקא החזקים הדגישו את כוחם ואת עוצמתם באמצעות נדיבות ומתנות לחלשים מהם.
    ככל שהעמקתי בהבנת התופעה הקיימת הן בטבע והן בקרב בני האדם, התחלתי להבין שאכן גם האגואיזם (האנוכיות) וגם האלטרואיזם (זולתנות) קיימים אצל בעלי החיים – וגם אצל בני האדם כמניע קבוע לפעולותיהם. בעקבות זאת פיתחתי תובנה – או תיאוריה, אם תרצו – לפיה בכל בן אדם ישנם שלושה גורמים נפשיים שמכוונים את התנהגותו: הגורם האגואיסטי, הגורם האלטרואיסטי ובנוסף לכך גורם שלישי, הרי הוא הגורם החברתי. בהיות האדם ייצור חברתי, זהו גורם בעל חשיבות רבה ליכולתו לתפקד ואפילו לקיומו של האדם.
    =====================
    אנוכיות
    המניע הכי בולט להתנהגותם היומיומית של רוב בני האדם הוא הגורם האנוכי: קודם כל להתקיים. לשם כך עליו להשיג את המשאבים הנחוצים לקיומו, השגת משאבים אלה כרוכה לעיתים במאבק עם בני אדם אחרים שרוצים להשיג לעצמם את אותם המשאבים. פן חשוב למאבק זה הוא החתירה למעמד גבוה יותר, לסטאטוס ולכוח. ככל שבן אדם מגיע למעמד גבוה יותר, ככה יכול להבטיח לעצמו יותר משאבים וכן ביטחון ביכולתו להמשיך ולהשיג משאבים אלה. שליטה במשאבים רבים ובבני אדם אחרים מבטיח את הישרדותו של הפרט והשליטה מובטחת באמצעות אסטרטגיות שונות: בימי קדם השימוש בכוח פיזי היה נפוץ ביותר, אבל ישנם כלים נוספים למימוש הדחף האנוכי של הפרט, כמו – יכולת לארגן קואליציות, אינטליגנציה, בניית הירארכיות של כוח בתוך הקבוצה בה הוא חי. גורם האנוכיות מביא לנשען עליו רגש של סיפוק כשהפרט שולט בחלק גדול ממשאבי קבוצת ההתייחסות שלו ומצליח למנוע ממתחריו הישגים בתחום זה.
    זולתנות (אלטרואיזם)
    כשפרט בעל עוצמה חולק במשאביו עם חלשים ממנו, זה יכול להיות חלק מאסטרטגיית השליטה שלו: לאמור – מי שנכנע בפניי ומכיר בכוחי, יקבל ממני מתנות, אבל זהו סוג אחד בלבד של נכונות לוותר על משאבים. בדרך כלל הוא מלווה בציפיה לקבלת תמורה חומרית או חברתית עבור המתנה. ישנו גם סוג אחר, הרי הוא מציאת סיפוק בעשיית טוב לאחרים. זה יכול להיות סוג של שירות או סוג של מענק חומרי. במילים אחרות – העברת משאבים לאחרים, ללא קבלת תמורה כלשהי, זולת עצם הסיפוק מהמעשה. כל הפעילות של ארגונים הומניטריים מבוססת על המניע הזה של בני אדם. למעשה נוכל לאמר, שגורם זה כולל את כל סוגי ההתנדבות האנושית על תחומיו השונים. בני אדם רבים מוצאים סיפוק בתרומה חומרית לחלשים מהם, לעיתים זה יכול להיות לא רק לבני אדם אלא גם לבעלי חיים. לפעמים זה מתבטא לאו דוקא בתרומה חומרית אלא בתרומת זמן ומאמץ.
    חברתיות
    אצל ייצור חברתי – עדרי כמו בן האדם, כל מעשיו – אם אנוכיים ואם אלטרואיסטים – נלקחים בחשבון בהקשריהם החברתיים. בני אדם תמיד לוקחים בחשבון את ההתיחסות להתנהגות ולנורמות של הקבוצה אליה הם שייכים. זה יכול להיות הצטרפות לחבורת בריונים שמתקיפים אדם חלש או קבוצת בני אדם חלשים, וזה יכול להיות הצטרפות לקבוצת סיוע לבני אדם מוחלשים. גם אם ההתנהגות האנוכית והזולתנית מופיעים בהתנהגות הפרט, הרי לעיתים קרובות הדבר נעשה בהקשרים חברתיים. רוב בני האדם נוטים להתנהג – לטובה ולרעה – כמו שסביבתם החברתית נוהגת.
    =====================
    התנהגותו הממשית של כל בן אדם כולל את שלושת הגורמים הללו בפרופורציות שונות. יש מי שהדגש אצלו על האנוכיות, יש מי שדוקא הזולתנות בולטת בהתנהגותו ויש שדוקא החברתיות בולטת ביחסו אל העולם. יחד עם זאת יש לזכור שבקרב כל בני האדם קיימים שלושת הגורמים גם יחד. לצערי אצל בני האדם העומדים בראש הפירמידה החברתית, בדרך כלל הגורם האנוכי מודגש: שאיפתם לכוח ונכונותם להשקיע אנרגיות אדירות לשם השגתו הם שהביאו אותם למעמדם. אנשים אלה נוטים לזלזל בצרכי בני אדם אחרים ובצרכי החברה ככלל. אולי הסיבה לכך היא העובדה, שבמאבק להגיע למקום גבוה בהיררכיה החברתית, קיים יתרון למי שאינו מתחשב באחרים ומתמקד ברצונותיו ושאיפותיו האישיים.
    כל חברה מדגישה את אחת משלושת הגורמים המנחים הללו. אם בקיבוץ בראשית ימיו הדגש היה על החברתיות עם דגש על הזולתנות, הרי בחברה הקפיטליסטית, במיוחד הניאו-ליבראלית, המרכיב הקובע והנדרש מכל פרט – הוא האנוכיות. כאן צריך להבין שהדחף האנוכי הוא גורם מפרק בחברה – הגורם האלטרואיסטי הוא גורם מאחד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט