הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם

אנחנו נוטים לחפש את הרוע סביבנו, אצל אנשים אחרים, ובדרך כלל חשים בו היטב כאשר הוא מכוון כלפינו – כאפלייה, שנאה, ניצול או לעג. הרבה יותר קשה לחפש ולמצוא את הרוע בתוכנו, ולבחור בטוב ולא ברע. אך האם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת שעלולה לצאת החוצה בנסיבות ה”נכונות”, ולעשות דברים רעים?

כשפנתה אלי וקראה בשמי מיד זיהיתי אותה. חייכנו שנינו. השנים שעברו לא שינו את פניה. כשפגשתי אותה לראשונה היא היתה נערה בת 18 ואני הייתי בן 22, חייל משוחרר. זה היה באוניברסיטה בירושלים, בתחילת השנה הראשונה בפקולטה לרפואה שבה למדנו שנינו. והנה היא מולי שוב. מצאנו פינה שקטה והתחלנו לספר זה לזה את מה שמספרים לאדם שלא היית בקשר איתו עשרות שנים. דיברנו על הילדים שנולדו, על הקריירה. דיברנו על מכרים משותפים. היו לנו הרבה כאלה, כי היינו בני מחזור. שמחתי לפגוש אותה, ונדמה לי שהיא גם שמחה.

אבל אז עברנו לחלק הבא בריטואל הישראלי שמאפיין את חיינו בארץ הזאת, שבה אי אפשר להעלם או להתנתק לנצח מאנשים שהיכרת לאורך חייך – התחלנו להעלות זיכרונות משותפים. ומה שהיא סיפרה לי אז כבר לא היה שמח. בגילוי לב היא סיפרה כיצד היתה מחשבת את מסלול ההליכה שלה בין הכיתות, כך שלא תפגוש במסדרונות את חברי ואותי. היינו חבורה עליזה של כמה סטודנטים שהכירו זה את זה מן הצבא ונפגשו מחדש באוניברסיטה. כולנו יוצאי יחידות קרביות, רובנו קצינים, וכולנו הגענו ללימודים אחרי כמה שנים טובות במדים. השירות הצבאי השאיר לרובנו עודף ביטחון עצמי, נטייה להתנהגות מחוספסת, ולא מעט ציניות.

אבל זה כבר שלב התירוצים וההסברים. כי מה שהיא תיארה היתה התנהגות גסה, לעגנית, כמעט אכזרית, של הסטודנטים הבוגרים יותר, אומר שלנו, כלפי העתודאים. אלה היו בני ה-18 שהגיעו ללימודי הרפואה כמוה, הישר מן התיכון. היא הזכירה לי כינויים שהדבקנו אז לחלק מחבריה. היא סיפרה כמה שמחה שהיא מעולם לא “זכתה” לכינוי כזה, וכמה חששה שיבוא יום וזה יקרה. היא אמרה שהיא פחדה מאיתנו, והפחד הזה התפוגג רק לקראת סיום הלימודים המשותפים.

היה קשה לי להודות בפני עצמי שאני עצמי הייתי אחד מן החבורה שהיא תיארה לי. כל אחד מאותם אנשים הפך עם השנים לרופא מסור והקדיש את חייו למלחמה בסבל האנושי ובמחלות. נשארתי בקשר עם רוב חבריי מאותה תקופה, ואני מכיר אותם היום כאנשים ישרים וטובים. אבל אז לא היינו טובים, ואפילו לא ידענו זאת. מן הסתם לא רצינו לדעת. וכל כך קל לא לדעת.


האם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת שעלולה לצאת החוצה בנסיבות ה”נכונות”, ולעשות דברים רעים? “לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו”, אמר אלוהים לקין. זמן קצר אחר כך רצח קין את אחיו. האם זאת הייתה בחירתו של קין? הדתות המונותאיסטיות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלם – מאמינות שיש לנו בדרך כלל בחירה אמיתית, חופשית, בין טוב לרע. עלינו להתאמץ ולבחור בטוב, ואנו אחראים לבחירותינו ולכן גם למעשינו.

בתקופת ההשכלה, בשלהי המאה ה-18, האמינו רבים מהוגי הדעות שבני האדם נולדו טובים, ושאם רק יינתנו להם התנאים המתאימים, הם ישאפו “באופן טבעי” אל הטוב. אבל מאז המאה ה-19, ובמיוחד במאה ה-20 העקובה מדם, ההשקפה המקובלת היא ש“יצר לב האדם רע מנעוריו”, ממש כפי שהניחו הדתות הגדולות: האדם נולד אנוכי וחמדני – והוא צריך ללמוד להיות טוב. זהו תפקידו של החינוך וזוהי, בעצם, התרבות. האם זה נכון? והאם זאת בכלל בחירה?

בשנים האחרונות החלו מדעי המוח לעסוק בשאלה הנצחית הזאת, שהיתה עד עכשיו נחלתם של פילוסופים, פסיכולוגים ואנשי דת. התשובות הראשוניות שהעלה המחקר המדעי של שורשי הטוב והרע הן מפתיעות: ראשית, זה לא נכון שנולדנו רק רעים, ושעלינו ללמוד להיות טובים, משום שהמצב ה”טבעי” שלנו הוא אנוכי, חמדני ורע.

מחקרים רבים בתינוקות בשנה הראשונה לחייהם הביאו למסקנה שאכן בני האדם נולדים עם אפשרות ונטייה לאנוכיות, חמדנות ורוע – אבל גם עם נטייה חזקה לטוב, לאלטרואיזם, לנתינה, ואפילו עם חוש לצדק. והנטייה הזאת היא מולדת, היא חלק מחבילת התוכנה הבסיסית שאיתה אנו מגיעים לעולם, ולא צריך ללמוד אותה. במילים אחרות, יצר לב האדם הוא אכן רע מנעוריו, אבל באותה מידה ממש הוא גם טוב מנעוריו.

מסתבר שחופש הבחירה שלנו בין טוב לרע, כילדים וגם כמבוגרים, הוא קטן מששיערנו: אדריאן ריין, מדען שהקדיש את חייו לחקר פסיכופתים, טוען, וזוהי טענה מוגזמת אבל לא שגויה, שהוא יכול, על פי נתוני סריקת המוח של ילד בן שלוש, לומר בוודאות טובה למדי שהילד הזה יגדל להיות רוצח.

וזה עוד לא הכול. הבחירה בין טוב לרע היא תמיד מודעת, מכוונת, ממש כפי שכתוב בספר בראשית (“עץ הדעת טוב ורע”). אבל בשביל לבחור ביניהם חייב אדם להיות מודע לרע שבתוכו – ומנגנונים נפשיים רבי עוצמה עוזרים לו לא להיות מודע. אחד מהם הוא “הטיית החיוביות” – הנטייה הנורמלית והמרשימה שלנו לראות את עצמנו כצודקים יותר ממי שאנחנו באמת, ולתלות את האשם תמיד באחר, בלי להתבלבל, ובשכנוע עצמי רב.

מנגנון אחר הוא היכולת האדירה שלנו לא לנקוט עמדה תקיפה מול דברים רעים שקורים סביבנו ואף להתעלם מהם. אדמונד ברק, מדינאי ופילוסוף אירי שהיה מן המבקרים החריפים ביותר של המהפכה הצרפתית ה”נאורה”, אמר “כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר”.

ועדיין לא אמרנו דבר על כוחן הנורא של קבוצות, כוח הגורם לנו – מחבורה עליזה של סטודנטים בשנה א’, דרך אוהדי קבוצת כדורגל ועד לצבאות ולמדינות שלמות – להתיישר על פי המכנה המשותף הנמוך ביותר, ולעשות דברים נוראים. אנו נוטים לחשוב שמעשי הזוועה הגדולים בעולם נעשים על ידי פסיכופתים, אבל זה לא נכון. הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה נעשו על ידי קבוצות של גברים נורמטיביים במדים. כך היה, והאחריות שלא כך יהיה מוטלת עלינו, וקל להתעלם ממנה.

בסופו של יום ספר בראשית צודק: “לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו” – בקושי רב.

שלכם,

יורם

3 replies
  1. אסתי גלעד
    אסתי גלעד says:

    המאמר מעניין, אך לדעתי גם כשנדמה שאנו בוחרים, לאמיתו של דבר לרוב, אנחנו לא ממש בוחרים, כי לחינוך השפעה רבה מאוד על יכולת החשיבה והבחירה. חינוך בדרך של אינדוקטרינציה בבית או במוסדות החינוך יכול לגרום לנו להאמין בטעות שאנו בוחרים בחירה עצמית וחופשית בעוד שערכי “טוב ורע” ליוונו ושוננו על ידינו עד שהוטמעו בתוכנו. נדרשים תהליכים של פיתוח מודעות ופתיחות לקליטת ערכים ובחינתם מחדש, כדי לאפשר בחירה עצמית ועצמאית חופשית.

    Reply
  2. יונתן פלד
    יונתן פלד says:

    “יצר לב האדם רע מנעוריו” – האמנם?
    עוד כשהייתי נער, דיסקסנו הן בכיתה והן בתנועת הנוער את המשפט הזה שמופיע בספר בראשית, פרק ח’. האם אכן האדם רע מעצם טבעו? בויכוים אלה דחיתי באופן אינסטינקטיבי את ההנחה הזאת. הרי זה לא ייתכן: זה היה מנוגד לכל חוויתי, לכל ניסיון החיים הקצר שלי. חייתי בקיבוץ, בו מעולם לא פגשתי רוע. אמנם היו פה ושם התפרצויות של רצון רע, לעיתים נדירות אפילו אלימות, אבל הרוח ששלטה בחברה היתה של טוב לב, עזרה הדדית, כבוד לכל אחד – בקיצור, מה שאפשר לכנות – טוב האדם מנעוריו.
    כעבור שנים, בשנות העשרים שלי התחלתי שוב להרהר באמונה הנ”ל שבעולם הגדול ובקרב רבים מהפילוסופים נחשבה כאבן יסוד בתפישתם את מהות האדם – והסתירה בינה לבין החברה הקיבוצית. יתרה מכך: כשהתבגרתי ועברתי חוויות שונות בפגישותיי עם בני אדם, גברים ונשים, יותר ויותר פגשתי גם טוב וגם רוע בהתנהגותם. השאלה הסמלית אותה שאלתי את עצמי היתה: אם בני אדם רעים מטבעם, ז”א אנוכיים שרק תועלתם האישית חשובה להם, מדוע כששני אנשים הולכים ביחד לבית קפה, כל אחד עומד בתוקף על זכותו לקנות את המשקה לשני על חשבונו? הרי תופעה זו עומדת בברור בניגוד לדחף האנוכי! ואז,יום אחד נתקלתי במחקר של אמוץ זהבי, הזואולוג פורץ הדרך, שהוכיח כי בטבע קיים גם אלטרואיזם כחלק מאסטרטגיית ההישרדות של מיני ציפורים. החזקים מוכנים להסתכן למען להגן על בנות הזוג או אפילו על הקבוצה. ממחקר זה השלכתי על “מבחן הקפה”: כשחבורה נכנסת לבית קפה, כל אחד דורש להיות זה שמשלם, כי בכך מראה שהוא יכול, שיש לו אמצעים לכך ולמעשה שותפו יהיה אסיר תודה על נדיבותו. למעשה הוא מוכיח את כוחו ואת עליונותו על השני.
    לאורך השנים, כשרעיון זה תקוע במחשבותיי, התחלתי לשים לב יותר ויותר לכך שלכל אורך ההיסטוריה וכנראה בכל התרבויות האנושיות, דוקא החזקים הדגישו את כוחם ואת עוצמתם באמצעות נדיבות ומתנות לחלשים מהם.
    ככל שהעמקתי בהבנת התופעה הקיימת הן בטבע והן בקרב בני האדם, התחלתי להבין שאכן גם האגואיזם (האנוכיות) וגם האלטרואיזם (זולתנות) קיימים אצל בעלי החיים – וגם אצל בני האדם כמניע קבוע לפעולותיהם. בעקבות זאת פיתחתי תובנה – או תיאוריה, אם תרצו – לפיה בכל בן אדם ישנם שלושה גורמים נפשיים שמכוונים את התנהגותו: הגורם האגואיסטי, הגורם האלטרואיסטי ובנוסף לכך גורם שלישי, הרי הוא הגורם החברתי. בהיות האדם ייצור חברתי, זהו גורם בעל חשיבות רבה ליכולתו לתפקד ואפילו לקיומו של האדם.
    =====================
    אנוכיות
    המניע הכי בולט להתנהגותם היומיומית של רוב בני האדם הוא הגורם האנוכי: קודם כל להתקיים. לשם כך עליו להשיג את המשאבים הנחוצים לקיומו, השגת משאבים אלה כרוכה לעיתים במאבק עם בני אדם אחרים שרוצים להשיג לעצמם את אותם המשאבים. פן חשוב למאבק זה הוא החתירה למעמד גבוה יותר, לסטאטוס ולכוח. ככל שבן אדם מגיע למעמד גבוה יותר, ככה יכול להבטיח לעצמו יותר משאבים וכן ביטחון ביכולתו להמשיך ולהשיג משאבים אלה. שליטה במשאבים רבים ובבני אדם אחרים מבטיח את הישרדותו של הפרט והשליטה מובטחת באמצעות אסטרטגיות שונות: בימי קדם השימוש בכוח פיזי היה נפוץ ביותר, אבל ישנם כלים נוספים למימוש הדחף האנוכי של הפרט, כמו – יכולת לארגן קואליציות, אינטליגנציה, בניית הירארכיות של כוח בתוך הקבוצה בה הוא חי. גורם האנוכיות מביא לנשען עליו רגש של סיפוק כשהפרט שולט בחלק גדול ממשאבי קבוצת ההתייחסות שלו ומצליח למנוע ממתחריו הישגים בתחום זה.
    זולתנות (אלטרואיזם)
    כשפרט בעל עוצמה חולק במשאביו עם חלשים ממנו, זה יכול להיות חלק מאסטרטגיית השליטה שלו: לאמור – מי שנכנע בפניי ומכיר בכוחי, יקבל ממני מתנות, אבל זהו סוג אחד בלבד של נכונות לוותר על משאבים. בדרך כלל הוא מלווה בציפיה לקבלת תמורה חומרית או חברתית עבור המתנה. ישנו גם סוג אחר, הרי הוא מציאת סיפוק בעשיית טוב לאחרים. זה יכול להיות סוג של שירות או סוג של מענק חומרי. במילים אחרות – העברת משאבים לאחרים, ללא קבלת תמורה כלשהי, זולת עצם הסיפוק מהמעשה. כל הפעילות של ארגונים הומניטריים מבוססת על המניע הזה של בני אדם. למעשה נוכל לאמר, שגורם זה כולל את כל סוגי ההתנדבות האנושית על תחומיו השונים. בני אדם רבים מוצאים סיפוק בתרומה חומרית לחלשים מהם, לעיתים זה יכול להיות לא רק לבני אדם אלא גם לבעלי חיים. לפעמים זה מתבטא לאו דוקא בתרומה חומרית אלא בתרומת זמן ומאמץ.
    חברתיות
    אצל ייצור חברתי – עדרי כמו בן האדם, כל מעשיו – אם אנוכיים ואם אלטרואיסטים – נלקחים בחשבון בהקשריהם החברתיים. בני אדם תמיד לוקחים בחשבון את ההתיחסות להתנהגות ולנורמות של הקבוצה אליה הם שייכים. זה יכול להיות הצטרפות לחבורת בריונים שמתקיפים אדם חלש או קבוצת בני אדם חלשים, וזה יכול להיות הצטרפות לקבוצת סיוע לבני אדם מוחלשים. גם אם ההתנהגות האנוכית והזולתנית מופיעים בהתנהגות הפרט, הרי לעיתים קרובות הדבר נעשה בהקשרים חברתיים. רוב בני האדם נוטים להתנהג – לטובה ולרעה – כמו שסביבתם החברתית נוהגת.
    =====================
    התנהגותו הממשית של כל בן אדם כולל את שלושת הגורמים הללו בפרופורציות שונות. יש מי שהדגש אצלו על האנוכיות, יש מי שדוקא הזולתנות בולטת בהתנהגותו ויש שדוקא החברתיות בולטת ביחסו אל העולם. יחד עם זאת יש לזכור שבקרב כל בני האדם קיימים שלושת הגורמים גם יחד. לצערי אצל בני האדם העומדים בראש הפירמידה החברתית, בדרך כלל הגורם האנוכי מודגש: שאיפתם לכוח ונכונותם להשקיע אנרגיות אדירות לשם השגתו הם שהביאו אותם למעמדם. אנשים אלה נוטים לזלזל בצרכי בני אדם אחרים ובצרכי החברה ככלל. אולי הסיבה לכך היא העובדה, שבמאבק להגיע למקום גבוה בהיררכיה החברתית, קיים יתרון למי שאינו מתחשב באחרים ומתמקד ברצונותיו ושאיפותיו האישיים.
    כל חברה מדגישה את אחת משלושת הגורמים המנחים הללו. אם בקיבוץ בראשית ימיו הדגש היה על החברתיות עם דגש על הזולתנות, הרי בחברה הקפיטליסטית, במיוחד הניאו-ליבראלית, המרכיב הקובע והנדרש מכל פרט – הוא האנוכיות. כאן צריך להבין שהדחף האנוכי הוא גורם מפרק בחברה – הגורם האלטרואיסטי הוא גורם מאחד.

    Reply

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *