הדוקטור והנזירות

“איפה השארתי את המפתחות?” מי שעבר, כמוני, את גיל 50, ולא שאל את עצמו את השאלה הזאת לפחות פעם אחת בחודש האחרון – שיקום. ומי שלא פוחד שיגיע היום שבו תהיה לו היכרות אישית ואינטימית עם ד”ר אלצהיימר, שגם הוא יקום.


מחלת אלצהיימר היא הסיבה השכיחה ביותר בישראל לדמנציה (שיטיון, או בשמה החדש – קהיון). דמנציה אינה מחלה אחת, אלא אוסף של מחלות שבהן יש ירידה בתיפקודים הקוגניטיביים – זיכרון, חשיבה, הבנה, קשב, ועוד, ללא שינוי במצב ההכרה. במילים אחרות, מי שסובל מדמנציה אינו מטושטש או מנומנם, ובכל זאת מתפקד ברמה שהיא הרבה יותר נמוכה מזאת שבה תיפקד בעבר.

ישראל שייכת למועדון אקסקלוסיבי של מדינות שבהן השכיחות של מחלת אלצהיימר בפרט, ושל דמנציות בכלל, היא גבוהה מאוד. אני אומר אקסקלוסיבי ומתכוון לזה, כי למועדון שייכות המדינות המתועשות, העשירות, והבריאות בעולם. הסיבה היא פשוטה – אלה המדינות שבהן תוחלת החיים גבוהה, ורוב האוכלוסיה זוכה להגיע בהן לזיקנה ושיבה.

השבוע התפרסם דו”ח הבריאות של מדינות ה-OECD, שבו מצויינת ישראל כאחת המדינות שבהן תוחלת החיים היא הגבוהה בעולם. זה נהדר, אבל זה הופך אותנו גם לארץ שבה מחלת אלצהיימר עושה שמות באוכלוסיית הקשישים.

כל מי שליווה הורים או קרובי משפחה אחרים במסע שלהם לארץ הדמנציה, שלרוב אין ממנה דרך חזרה, יודע כמה אכזרית המחלה הזאת ומה גדול הנזק והסבל שבאים איתה. מדוע מחכה לרבים מאיתנו בסוף החיים מחלה איומה, שקרויה על שמו של הפסיכיאטר הגרמני ד”ר אלואיס אלצהיימר, שתיאר אותה לראשונה בשנת 1906?

זוהי שאלת מיליארד הדולר, ואין עליה תשובה אחת פשוטה. ישנן דמנציות שנגרמות מסיבות שניתן לטפל בהן בקלות, כגון מחסור בהורמון בלוטת התריס או בוויטמין 12-B, אבל זהו המיעוט של המקרים. נכון להיום, הטיפול הרפואי שלנו במחלת אלצהיימר ובשאר הדמנציות השכיחות הוא גרוע, ממש גרוע. במקרים הטובים התרופות יכולות לעצור את ההידרדרות לתקופה מוגבלת, ולרוב אפילו זה לא.

למרות הטענות של אלה שמוכרים לנו תוספי תזונה שאמורים להציל את המוח הדועך שלנו, אין לנו, נכון להיום, תרופות שיכולות לסובב את הגלגל לאחור ולהחזיר את מה שאבד למי שחלה באלצהיימר והתחיל לאבד לא רק את הזיכרון שלו, אלא גם את עצמו. ייתכן שבעתיד הקרוב יהיו לנו תרופות כאלה, אבל היום – לא.

מוח של חולי אלצהיימר הוא מוח שהתכווץ מאד, ואפשר לראות את השינוי הזה בעין בלתי מזוינת. יש גם שינויים מיקרוסקופיים שמאפיינים את המחלה, ואלצהיימר, שהיה לא רק פסיכיאטר אלא גם נוירופתולוג, תיאר אותם היטב. אפשר לזהות אותם היום, בוודאות די גדולה, גם בהדמייה מוחית מיוחדת.

מה מצב הרוח שלכם, הקוראים, עכשיו? הצלחתי לדכא אתכם? אז אל יאוש. יש תקווה, ואפילו תקווה גדולה. אנחנו לא חייבים לפגוש את ד”ר אלצהיימר, והתקווה הזאת של כולנו חייבת חוב גדול לחבורת נזירות קתוליות זקנות במינסוטה. לא רק להן, אלא גם לדייויד סנודון (Snowdon), החוקר שהצליח לשכנע אותן, לפני כשלושים שנה, להתנדב לניסוי יחיד במינו.

678 הנזירות במסדר נזירות בית הספר על שם מריה הקדושה הסכימו לעבור בזקנתן סדרת בדיקות קוגניטיביות מדוקדקות, שתיעדו במדויק את תיפקודי החשיבה והזיכרון שלהן, ולחזור על הבדיקות האלה במרווחים קבועים. הן הסכימו גם לעוד דבר קטן אחד – שבמותן, בשיבה טובה, יצטרף המוח שלהן למוחות של חברותיהן במעבדה של סנודון, שאסף, בשלושים השנים האחרונות, כמה מאות מוחות של נזירות, ובדק אותם בדקדקנות.

מה שגילה סנודון היה לא פחות ממדהים. כמעט כל הנזירות חיו חיים ארוכים מאוד. לכן, כפי שציפה, כאשר בדק סנודון את המוחות שלהן, הוא מצא ברבים מהם את כל הסימנים של מחלת אלצהיימר מתקדמת, ואפילו סופנית. אבל לרוב הנזירות האלה, לאורך כל חייהן, ועד יום מותן, לא היתה דמנציה, אפילו לא קצת!

זה חשוב, אז אני כותב את זה שוב: רבות מן הנזירות היו צלולות וחדות כתער, עד העשור העשירי ואף האחד-עשר לחייהן. אבל המוחות שלהן, אחרי מותן, נראו קטסטרופה – הן הראו את כל הסימנים של מחלת אלצהיימר סופנית. איך זה יכול להיות?

התשובה היא שהנזירות האלה הצליחו לעמוד בנזקים שעושה ההזדקנות, ואיתה מחלת אלצהיימר, במוחות של זקנים רבים, בלי לאבד את יכולות הזיכרון והחשיבה שלהן. והסיבה העיקרית שבגללה זה קרה היתה העובדה שהנזירות האלה שמרו על המוח שלהן פעיל מאוד, כשהדגש הוא על “מאוד”, במשך כל חייהן, עד יום מותן.

תיאוריית הרזרבה המוחית (brain reserve hypothesis) אומרת שכדאי לנו מאוד לבנות במהלך חיינו רשתות עצביות מפותחות ומסועפות במוח. כך יוכלו הרשתות האלה, שבהן מקודדים לא רק הזיכרונות שלנו אלא גם הנפש שלנו עצמה, לעמוד בנזקים שמביאה איתה ההזדקנות למוח, נזקים שמתבטאים לבסוף בתסמיני אלצהיימר.

כדי לבנות רשתות עצביות כאלה, ולשמור אותן בכושר לאורך מאה שנים ויותר, צריך להיות פעילים, פעילים ופעילים – פעילים תמיד, פעילים מאוד, אבל מאוד, מבחינה שכלית, גופנית, וחברתית. לא פרישה נוחה לפנסיה, לא מנוחה נעימה ושקטה וחיים רגועים ושלווים, כפי שהבטיחו לנו, אלא פעילות מאומצת שאינה נפסקת גם כשאנחנו זקנים מאוד.

תשאלו את פסח בסביץ’ מקיבוץ כפר גלעדי, שחגג לא מזמן את יום הולדתו ה-103, והופיע בכתבתו של גואל בנו בידיעות אחרונות השבוע. בסביץ’ נהנה לגלוש באינטרנט, הוא קורא נלהב של ויקיפדיה, שולח ומקבל מיילים, ואומר “במה שכבר שכחתי, אני נזכר עכשיו בזכות המחשב”.

בקיץ האחרון הוא סיים לימודי סינית. הוא לומד עכשיו צרפתית, והוא מייעץ לנו, ואני מסכים איתו מאוד, “אסור להפסיק ללמוד, כדי לעזור לשמר את הזיכרון והמחשבה. וקודם כל לעבוד, לא להפסיק לעבוד כי הגוף מתנוון.”

בשורה התחתונה, לדעתי פגישה עם ד”ר אלצהיימר אינה גזירת גורל. בכך אני מסכים עם מורי, ועכשיו הקולגה שלי, פרופ’ אלי ורטמן מבית החולים הדסה עין-כרם, מנהל מרפאות “מרחב” לטיפול בבעיות זיכרון בגיל המתקדם. הוא אומר שהיום, בישראל של שנת 2017, מחלת אלצהיימר היא בשביל רובנו עניין של בחירה אישית – אפשר לחלות בה, ואפשר גם לא. אבל איך עושים את זה? על כך אכתוב כאן בשבוע הבא.

יורם

העולם הבוקר: כל מה שצריך לדעת כדי להקטין את הסיכון לאלצהיימר

0 replies

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *